מרדכי (מוטי) מרמורשטיין (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)ביום י"ט בסיוון תרנ"ח (1898), הלך לעולמו הרב שמואל מוהליבר, מאבות הציונות הדתית, שעמד בראש תנועת חיבת ציון יחד עם ד"ר יהודה לייב פינסקר. לרב מוהליבר שמור מקום של כבוד בכותל המזרח של ההתעוררות הלאומית בדורנו, אולם לא רבים מודעים לכך שפעילותו הציבורית מתחילה בחתירה להטבת מצב העם במקום שבו הוא נמצא. הוא מזהה היטב את המשבר שבו נמצא העם היהודי בגלות, את התנוונותו וצעידתו בדרך ללא מוצא.
הדרך היחידה להעלות את העם מהמעמקים בו הוא נמצא היא, לדעתו, באמצעות רכישת השכלה, מקצוע, ושפת המדינה. השילוב בין התורה להשכלה היא הנוסחה לקיום מכובד של עם ישראל בדורנו. הוא מזהה גם את הקרע ההולך ומחריף בין היהדות החרדית לבין המשכילים, ובו הוא רואה את היעד היותר דחוף לטיפול. שנתו נודדת מהתהום ההולכת ונפערת בין היהדות החרדית, שהתורה היא עמוד הענן המוביל אותה, והיא דוחה את ההשכלה, לבין תנועת ההשכלה שאינה נאמנה עוד לתורה, ומאמצת את ערכי ההשכלה והחילוניות. ביקורתו את יהדות ההשכלה הדוחה את התורה היא מובנת מאליה, אך ביקורתו המופנית ליהדות החרדית שבתוכה צמח, היא מהפכנית. הוא רואה בהשכלה ברכה, וסבור שיהדות הנשענת על התורה בלבד אין לה קיום.
בשנת תרל"ג (1873), שנים ארוכות בטרם החל את פעילותו הציונית, פרסם הרב מוהליבר בעיתון "הלבנון" סדרה בת שני מאמרים בשם "היראה וההשכלה", ממנה עולה ניסיון נרגש להשכין שלום בין שתי התרבויות הללו, וביקורת קשה על שני המחנות המתבצרים מאחורי חומות ערכיהם מתוך תחושה שהערכים שבהם דבק הצד השני אינם ראויים:
"בריב רוחני ורעיוני כזה, מי כהחכם יודע פשר דבר, אשר ישית ידו על שניהם, ובעז רוחו יאמר, אתם המשכילים: אל תעפילו לעלות ולבקש יתר מאשר בידינו לתת לכם, כל הרוצה לעקור ענף אחד מענפי התורה הכתובה והמסורה, כאלו יעקר וישרש את כל כרם ישראל עד תומו! ואתם היראים אל תדמו, כי כל העולה על רוחכם, וכל אשר תנהגו במעשיכם, הכול תורה הוא! אנכי אעביר רוח הביקורת להבר ולזרות בחכמתי כי נבונותי את הגרגרים הזרים אשר התערבו מזרע הארץ ועל מי התורה לא גדלו…".
על כל אחד מהמחנות להבין כי הנוסחה לחיים יהודיים נכונים היא שילובן של היראה והחוכמה זו בזו:
"אם נוסיף לחדור במסתרי היראה והחכמה פנימה, נשוב עוד להתפלא: מדוע זה נפלגו ונתרחקו ככה שתי המפלגות זו מזו, הייתכן! אשר יראת ה' תאלצנו לברוח מפני החכמה כמפני דוב שכול, ולתעב כל דעת וכל תבונה, הלא ה' בחכמה יסד ארץ בדעתו תהומות נבקעו! בנות אל חי הנה, ומדוע נרחקם; או הייתכן אשר החכמה תרמוס ברגלה כל קודש, ותתנכל על אחותה היראה להכרית ה' מארץ החיים. הלא הכתוב אמר 'הן יראת ה' היא חכמה וסור מרע בינה"'.
את מאמרו מסיים הרב מוהליבר במילים: "ידעתי כי היראים באמת הם גם משכילים כי 'באין חכמה אין יראה', והמשכילים על דבר אמת הם גם יראים, כי 'באין יראה אין חכמה'".
את משנתו זו פורס הרב מוהליבר בהרחבה כשנה לאחר מכן, בשנת תרל"ד (1874), בסדרה בת ארבעה מאמרים בעיתון "הלבנון", שכותרתה "אושר האדם". בסדרה זו מעצב למעשה הרב מוהליבר את תפיסת עולמה של הציונות הדתית: "האדם אם יעלה לשמים שיאו, ומהארץ יסור לבבו, או יהיה טמון בתחתיות ארץ ולא יישא עיניו למרום, אחריתו נכרתה. ורק ההולך בתווך הוא לבדו יצליח דרכו". אושר האדם מותנה בחיבור שבין שמיים לארץ. תפיסת היהדות המסורתית, שכל כולה נתונה בעולמות של רוח ומתעלמת מצורכי החומר, נידונה לכישלון ופוגעת באושר האדם.
למעשה, מבין הרב מוהליבר שהמערכה שהוא מנהל עם מחנהו שלו, קשה עשרת מונים מזו שאל מול מחנה ההשכלה. הוא מבין שהמשימה החשובה ביותר המוטלת על כתפיו היא שכנוע מחנה החרדים בצורך לרכוש השכלה, כי היא חשובה לקיומו הנורמלי של העם בגלות, וכי בלעדיה נשקפת סכנה לקיומה של היהדות. את הסדרה חותם הרב מוהליבר בקריאה לגדולי ישראל לאמץ את נוסחתו ולפעול למען הגשמתה.
הציונות הדתית נשענת על שני עמודים: האחד – השיבה לציון; והשני – פתיחות להשכלה. הרב יעקב יצחק ריינס, כמייסד תנועת "המזרחי" בהסתדרות הציונית, נחשב למייסד הרשמי של הציונות הדתית, אבל דומה שאת היסודות של משנת הציונות הדתית הניח כבר לפניו הרב שמואל מוהליבר. ודומה כי דבריו של הרב מוהליבר יפים לימים אלה לא פחות משהיו יפים לפני 150 שנה.
