סמיכה

כבת ישראל שנישאה לבן שבט לוי, פרשת השבוע טעונה עבורי משמעות ייחודית.
טקס דרמטי של סמיכה – עוברים הלויים ע"י ישראל, ובמהלכו נמסר להם ייעודם: "… וְהִקְהַלְתָּ אֶת כָּל-עֲדַת, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְהִקְרַבְתָּ אֶת הַלְוִיִּם, לִפְנֵי ה'; וְסָמְכוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-יְדֵיהֶם, עַל הַלְוִיִּם… וְהָיוּ, לַעֲבֹד אֶת-עֲבֹדַת ה'" (במדבר, ח', ט'- י"א).
עד לשלב ההסמכה המתואר, עבודת ה' הייתה מנת חלקם של הבכורות וכעת הוסר תפקיד זה מעל כתפיהם.
מן הכתוב, קשה לקבוע האם אירוע הסמיכה הפומבי היה מאורע מרגש ומשמח. האם הבכורות חשו הקלה לנוכח סיום הנשיאה בעול? ואולי ההיפך הוא הנכון ובפנינו עדות להטלת עונש וקלון עליהם, עקב "הפרת חוזה" וציפיות, בנוגע לעבודת ה'?
כך או כך, מקריאת הפסוקים עולה הרושם שהסמיכה משמעה זכות והבעת אמון בלויים, בהיותם בעלי יכולת לבצע את השליחות הנעלה.
הבה נמשיך בקריאה:
"וְהַלְוִיִּם יִסְמְכוּ אֶת יְדֵיהֶם, עַל רֹאשׁ הַפָּרִים; וַעֲשֵׂה אֶת-הָאֶחָד חַטָּאת וְאֶת הָאֶחָד עֹלָה, לַה', לְכַפֵּר, עַל הַלְוִיִּם" (שם, פ"ס י"ב). ובאותו הקשר נאמר: "וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו, מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד, וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל…" (פס' י"ט).
כאן אנו עדים לסמיכה מסוג אחר: וידוי וכפרה הנעשים מעל הקרבן, בטרם יוקרב על המזבח. האם שמשו הלויים מעין קרבן? במה אם כן מדובר?
מילון אבן שושן מציע לא פחות משישה פירושים למילה "סמיכה":
1. תמיכה, סעד, השענה
2. הישענות
3. מתן אישור וסמכות לאדם לכהן כרב, כמורה וכד'
4. טקס הנחת היד על ראש הקרבן לשם שחיטתו
5. קרבה, חיבור בין הדברים
6. חיבור שם לשם (מושג בדקדוק)
עיון בפרושים והשימוש החוזר והמגוון במילה סמיכה בפרשתנו, מחדד עבורי את שליחותם של הלויים. נדמה שהכל היה כלול בה. גם זכות וגם חובה. הלויים שמשו גם מקור תמיכה וסיוע וגם מודל להישענות (כלכלית ,חברתית…) על העם, הם היו גם בעלי תפקיד וסמכות ובמקביל חתרו לקרבה ולחיבור אנושי, גם מקריבים וגם קרבנות.
"וְהָיוּ, לַעֲבֹד אֶת-עֲבֹדַת ה'"- כל הווייתם של הלויים, גויסה למען מילוי תפקידם כעובדי ה'. אין אתר פנוי. ולנו לא נותר אלא להעריך ולהגיד להם – תודה.
(בהעלותך תשעט)