ד"ר ניצה דורי (חוקרת ספרות ילדים, ספרות עברית וספרות לאדינו, nitsa.dori@gmail.com)פרשת 'בהעלותך' פותחת בציווי הא-ל לאהרון להעלות את הנרות במנורה אשר במשכן: "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (במדבר ח', ב'). חז"ל מציינים שהמילה "בהעלותך" מלמדת שאהרון היה מדליק את הנרות עד שתתייצב להבתם מאליה. משמע, לא רק להדליק – אלא להצית עד שהאור יעמוד בכוחו, עצמאי. בפרפרזה ידועה, מחנך אמיתי אינו רק מי שמוסר ידע, אלא מי שמעורר את הלהבה הפנימית של תלמידו, מלווה אותו עד שזו תבער מאליה. כמו אהרון מול המנורה, כך הורה, מורה או מדריך, נדרש להדליק אור שאינו שלו – ולהתמיד בכך עד שהאור הופך עצמאי, פנימי, לא תלוי.
במציאות החינוכית של ימינו, שבה ילדים ובני נוער מוקפים גירויים מהירים, נדרש מאמץ לא רק להעביר חומר, אלא להדליק עניין, להבעיר תשוקה ללמידה, לעשייה ולמשמעות. דמותו של אהרון, הכהן הגדול שזכה בציווי אישי, מדגישה את מקומו של המחנך כמי שפועל בצניעות, באכפתיות ובהתמדה – עד שתלמידו "יעמוד על נרו".
אביא שתי דוגמאות כדי להראות עד כמה רלוונטי החינוך לצניעות בימינו: בעבר היה נשף הסיום לתלמידי י"ב טקס סמלי, צנוע ומרגש – ערב מסכם של תקופה משמעותית בחיי בני הנוער, רגע של פרידה מהילדות ומהמסגרת הבית-ספרית. אך בשנים האחרונות נדמה שנשפי הסיום של תלמידי י"ב איבדו את הדרך והפכו לאירוע נוצץ, יקר ובעיקר – תחרות בלתי רשמית במי ישקיע יותר, ייראה טוב יותר.
שמלות כלה מושכרות או נתפרות בהזמנה אישית, איפור מקצועי, תסרוקות מורכבות, נסיעה בלימוזינות, כניסות מתוזמרות בסרטונים לרשתות החברתיות – כל אלה הפכו לחלק בלתי נפרד מנשפי הסיום בתיכונים רבים בארץ. העלות הכוללת של ההכנות לערב הזה נעה לעיתים בין כמה מאות לכמה אלפי שקלים לתלמיד, בלי לכלול את עלות כרטיס הכניסה עצמו.
מה שפעם היה ערב של שמחה פשוטה, הפך להצגה – והצגה יקרה. ההשוואה בין תלמידים כבר לא נעשית רק לפי ציונים, אלא לפי מידת ההשקעה במראה. עבור חלק מהמשפחות – בעיקר אלה ממעמד סוציו-אקונומי נמוך – מדובר בעול כלכלי כבד ולעיתים מביך. בני נוער רבים מדווחים על תחושת בושה ואי נוחות כשהם לא מצליחים לעמוד בסטנדרטים שהכתיבה הסביבה.
השתרשות התרבות החומרית בקרב בני הנוער איננה תופעה חדשה, אך נדמה שנשפי הסיום מהווים שיא בחדירתה אל תוך המרחב החינוכי. תחת הלחץ של הרשתות החברתיות והציפיות החברתיות, התלמידים לעיתים מתקשים לעצור ולשאול: בשביל מה כל זה?
דוגמה נוספת: לאחרונה הולכת וצוברת פופולריות תופעה מפתיעה: חגיגות ימי הולדת לילדים ב"חדרי זעם" – חללים מיוחדים שבהם המשתתפים, לעיתים ילדים בני עשר ואף פחות, מקבלים כלי שבירה ופורקים עצבים באמצעות ניפוץ חפצים. לכאורה, מדובר באטרקציה חדשנית, שפורקת תסכולים ומביאה ל"התאווררות רגשית". אבל האם זו באמת הדרך שאנחנו רוצים ללמד בה ילדים להתמודד עם רגשות?
מצדדי הרעיון טוענים שחדר הזעם מספק פורקן מבוקר, מונע אלימות כלפי אנשים, ועשוי להוות שחרור זמני ממתח מצטבר. יש בכך גרעין של אמת, במיוחד כשמדובר במבוגרים שמבינים את ההקשר, מגיעים לאחר תהליך רגשי, או עושים שימוש בחדר כחלק מתהליך טיפולי. אבל כאשר ילדים נחשפים לגישה כזו – המסר שהם מקבלים הוא חד וברור: כשאתה כועס – תשבור.
כאן בדיוק נעוצה הבעיה. במקום ללמד ילדים לשיים רגשות, להירגע, לנשום, לדבר – אנו מובילים אותם לאקט אלים, פיזי, הרסני. גם אם לא פוגעים באדם – עצם המעשה מחזק התניה: הכעס שווה שבירה. הפורקן אולי מהיר, אבל הוא לא בונה ויסות עצמי, אלא תלות בגירוי קיצוני. יתרה מכך, ימי הולדת אמורים להיות חגיגה של שמחה, יצירתיות, תחושת שייכות. האם אנחנו באמת רוצים לקשר אירוע משמח עם צורך לפרוק כעס בזעם ובהרס?
ילדים זקוקים למרחבים של דמיון, לא של הרס. הם צריכים לדעת שמותר לכעוס – אבל גם איך להתמודד עם הכעס. דרך משחקים של שיתוף, תיאטרון רגשי, יצירה, ספורט – יש אינספור דרכים לגיטימיות לבריאות נפשית ופורקן נכון. Smash Room אולי מצטלם טוב לאינסטגרם, אבל לא מעביר את הערכים שאנחנו באמת מאמינים בהם.
אני תוהה מה יהיה בהמשך כאשר יהיו (אולי) גם חדרי זעם למבוגרים. שתיית אלכוהול ואז ניפוץ הבקבוק? משיכת מפת שולחן מסודר וערוך יפה עם הכלים עליו לרצפה? מה הסיפוק בזה? היכן החינוך ל"בל תשחית"? ומה יקרה כאשר זוג הורים יחליט לא ללכת עם הזרם. לערוך יום הולדת ערכי, מבוסס על פעילויות יצירה. הילדים המוזמנים, שרגילים להשתוללות חסרת רסן, לשבור, לנפץ, להרוס – כיצד יתנהגו ביום הולדת "שקט" יותר? במקום לעודד שבירה – נלמד תיקון. במקום זעם – נבנה שיח. במקום להרוס – ניצור. מי שרצה לגרוף רווחים מחדרי זעם, ייאלץ למצוא לו פרנסה אחרת.
בחינוך המודרני מדברים רבות על חשיבותו של "למידה משמעותית". אך משמעות אינה ניתנת מבחוץ – היא נוצרת בפנים. תפקידנו להדליק, להעלות, ללוות, עד שהנר הפנימי יעמוד ויאיר.
כשאנו מביטים כיום בילדים ובנוער, ניכר שהם משוועים לא להטפות – אלא לקול כן, אוהב, שמקשיב. בפרשת 'בהעלותך' בני ישראל בוכים לא רק על בטן ריקה – אלא על לב ריק. על חוסר תחושת שייכות, על געגוע לבית, על רצון לראות ולהיראות. מערכות חינוך וקהילות נדרשות היום לשאול את עצמן: האם אנו מדליקים אור – או סתם מחליפים נורות? האם אנו רואים את הילד, או רק את ההתנהגות? האם אנו פוגשים את האדם – או רק את הציונים?
"הפנה מבטך לאור ולא תראה את החושך", כתבה הלן קלר. זו בדיוק קריאתה של פרשת 'בהעלותך': להצית אור פנימי, לראות את הכאב בלי להיבהל ממנו, לחנך מתוך הקשבה, מתוך ראיית הדרך – לא רק היעד. בלאדינו ילד חמוד/מתוק זוכה לכינוי – Luzio – מואר, מהמילה Luz (אור), כפי שנהגה המשוררת והמורה זלדה לשבח תלמיד שענה בחוכמה או הגיב יפה – "הסתכלו נא כולכם הנה כאן ילד שטוף אור"! (מתוך: "סיפור על אהבה וחושך" מאת עמוס עוז).
פרשת 'בהעלותך' היא מראה חברתית, ספרותית וחינוכית. היא מבקשת שנדליק אור – לא רק בבית המקדש, אלא בלבבות. שנדע להאזין לתלונות – אך לא לשקוע בהן. שנדע להדליק להבה – אך גם לסגת כשהיא עומדת בזכות עצמה. "בישראל לגדל ילדים זה הימור מסוכן מאין כמוהו" כותב עפרי אילני בעיתון "הארץ" (4.6.2025). ואני אומרת: אם לגדל ילדים בישראל זה הימור – אז אנחנו העם שלא מפסיק להאמין בזכייה.
בעולם הסוער שלנו, עלינו לשאוף להיות כאהרון – מדליקי נרות שממתינים בסבלנות עד שתבער הלהבה, עד שיאיר האור – מבפנים.
