הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)המלחמה בעזה נמשכת כבר יותר מ-600 ימים, וב"ה ניתן להצביע על הישגים חסרי תקדים. למרות התמשכותה, וקולות מבית המזלזלים בהישגיה וקוראים להפסקתה ולכניעה לדרישות חמאס, חיילינו הגיבורים, היקרים והמופלאים – בסדיר ובמילואים – מבינים את צדקתה ואת חשיבות המשימה, וממשיכים להילחם במסירות נפש להשגתה.
בניגוד לזלזול שהיה לפני המלחמה בדור הצעיר, כדור מפונק המרוכז בעצמו ובהנמכת הציפיות, תוך שימוש בכינויים כגון: "דור הטיקטוק" וכדו', אנו נוכחים לגלות שקם לנו דור צעיר של לוחמים גיבורים ובעלי עוצמת רוח, שאינם נופלים מהדורות הנערצים של לוחמי העבר. הם רוצים לנצח את האויב הנאלח שטבח בנו באסון שמחת תורה תשפ"ד, ולהשיב את חטופינו היקרים, ומוכנים גם לסכן לשם כך את חייהם. לעיתים הם אפילו מעלים סימני שאלה: מדוע אין מגדילים את עוצמת הלחימה ואת קצב ההתקדמות?!
לגודל כאבנו, ישנם גם חללים ופצועים – כל אחד מהם עולם מלא. אולם, אין זה מונע מחבריהם הכואבים לנשוך שפתיים ולהמשיך בלחימה. אדרבה, במקרים רבים הם רואים שליחות חשובה להמשיך את המשימה שעליה נפלו חבריהם בגבורת ליבם – ולהשלימה. הלוחמים, בסדיר ובמילואים, מקבלים כוחות גם מהעורף התומך והדואג – מהבית, מהחברים – שגם הם נדרשים להיות חלק מהמאמץ הלאומי המתמשך והמתארך להשגת הניצחון וההכרעה.
לאורך השנים, הדרגים הבכירים בדרג המדיני והצבאי יצאו מנקודת הנחה שמדינת ישראל וצה"ל אינם מסוגלים לעמוד במלחמה מתמשכת של יותר מכמה חודשים. והנה – קם לו דור של לוחמים צעירים ואנשי מילואים ששבר את כל המוסכמות. יטעה מי שיחשוב שעוצמת הרוח של הלוחמים היא נתון קיים, מובן מאליו, שאין צורך לטפחו ולחזקו. חכמינו לימדונו שרוח הלחימה היא מרכיב שעוצמתו עלולה להישחק, ולכן צריך לפעול בדרכים שונות כדי לחזק אותה.
שנינו במסכת ברכות (לב, ע"ב): "ארבעה דברים צריכים חיזוק, ואלו הן: תורה, ומעשים טובים, תפילה ודרך ארץ". רש"י (שם) מפרש כי משמעות החיזוק היא התמודדות עם השחיקה הטבעית של האנרגיות הרוחניות הנצרכות להם: "שיתחזק אדם בהם תמיד בכל כוחו". רש"י (שם) מבאר גם מהי "דרך ארץ" הזקוקה לחיזוק: "אם אומן הוא – לאומנתו, אם סוחר הוא – לסחורתו, אם איש מלחמה הוא – למלחמתו". המקור שמביאה הגמרא שם לצורך בחיזוק ב"דרך ארץ" הוא ממלחמת יואב ואבישי נגד עמון וארם: "דרך ארץ מנין? שנאמר (שמואל ב, י, יב): 'חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹקֵינוּ, וַה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו'". קריאת הקרב הכפולה: "חזק ונתחזק", מבטאת את החובה הכפולה לחזק את הרוח של הלוחמים לפני הקרב – לטפחה, ולא לקחת אותה כמובנת מאליה, ובהתמשכות המלחמה לחזק את האמונה בצדקת הדרך, את החוסן, ואת תעצומות הנפש.
בפרשתנו, עם ישראל מתכונן לכניסה מיידית לארץ ישראל ולמלחמה לכיבושה. כחלק מההכנות, נצטוו ישראל להכין שתי חצוצרות כסף, בהן יריעו הכוהנים לפני היציאה למסע ולפני היציאה למלחמה: "עֲשֵׂה לְךָ שְׁתֵּי חֲצוֹצְרֹת כֶּסֶף מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אֹתָם, וְהָיוּ לְךָ לְמִקְרָא הָעֵדָה וּלְמַסַּע אֶת הַמַּחֲנוֹת וגו'. וְכִי תָבֹאוּ מִלְחָמָה בְּאַרְצְכֶם עַל הַצַּר הַצּוֹרֵר אֶתְכֶם וַהֲרֵעֹתֶם בַּחֲצוֹצְרוֹת, וְנִזְכַּרְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם וְנוֹשַׁעְתֶּם מֵאֹיְבֵיכֶם וגו'" (במדבר י, ב–ט).
הספורנו (שם) מבאר את ההקשר: "בהיות הכוונה עתה לנסוע להכניסם לארץ מיד, ציווה בחצוצרות לתרועת מלך – גם בנסוע המשכן, ובנסוע המקדש, ובצאתם להילחם וכו'" (וכן באבן עזרא שם פס' ח). לתרועת החצוצרות ביציאה למלחמה היו כמה מטרות: לאסוף את העם, להרתיע את האויבים ('צרור המור' שם, וברד"ק תהילים פ"ט ט), ומעל הכל – לעורר לתפילה להצלחה, ולשאוב עוצמה וחיזוק לפני הקרב: "מטרת התרועה בחצוצרות היא: 'ונזכרתם וגו', ונושעתם'. ומכאן שהתרועה היא קריאה לעזרה המופנית אל ד'. וכו'. והואיל והקולות מושמעים גם כאן בידי הכהנים (ראה פי' פסוק ח), שהם משרתי התורה במקדש – הרי מוכח שמצפים לתשועה בזכות התורה המקשרת בין ד' לישראל" (רש"ר הירש שם).
התקיעה ע"י הכוהנים מבטאת את מקור התשועה ואת העוצמות ששואבים הלוחמים מהתורה לפני הקרב. בזכות השפעת התרועה על הלחימה, מבטיחה התורה: "ונושעתם מאויביכם", כלומר – שתזכו להכרעה ולניצחון: "שלשון 'תשועה' במובנה המדויק היא 'התשועה הגמורה' – שזה ההבדל בין 'תשועה' ו'הצלה'" (מלבי"ם שם, וראה גם ברמב"ן). לאחר הניצחון ישמשו החצוצרות גם בשמחת ההודיה לקב"ה: "וּבְיוֹם שִׂמְחַתְכֶם וּבְמוֹעֲדֵיכֶם וגו', וּתְקַעְתֶּם בַּחֲצֹצְרֹת וגו" – ששבתם מארץ אויב, או נצחתם האויב הבא עליכם, וקבעתם יום שמחה כימי פורים ושבעת ימי חזקיה (ס"א חנוכה) שמחה" (אבן עזרא שם).
"חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלֹקֵינוּ".
