אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])
"בְמִדְבַּר סִינַי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם של בני ישראל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן". לאחר קבלת התורה ומעמד הר סיני, ועוד לפני חטא המרגלים, בשעה שהתוכנית היא להגיע אל הארץ המובטחת בתוך פרק זמן קצר, משמיעה לנו התורה דו-שיח מרתק בין משה רבנו, הנביא והמנהיג, לבין חותנו יתרו.
כאשר יתרו מגיע אל משה ואל כל מחנה ישראל, ושומע את כל קורות העם ויציאתו ממצרים, הוא מתפעל ואומר: "וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ בָּרוּךְ ה' אֲשֶׁר הִצִּיל אֶתְכֶם מִיַּד מִצְרַיִם וּמִיַּד פַּרְעֹה אֲשֶׁר הִצִּיל אֶת הָעָם מִתַּחַת יַד מִצְרָיִם. עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים".
כאשר הוא רואה את דרכי הנהגתו של משה את העם הוא מציע למשה מבנה הנהגה שונה, יעיל והגיוני יותר: "וַיֹּאמֶר חֹתֵן מֹשֶׁה אֵלָיו לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה. נָבֹל תִּבֹּל גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר לֹא תוּכַל עֲשׂהוּ לְבַדֶּךָ.. וְאַתָּה תֶחֱזֶה מִכָּל הָעָם אַנְשֵׁי חַיִל יִרְאֵי אֱ-לֹהִים אַנְשֵׁי אֱמֶת שׂנְאֵי בָצַע וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת. וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת וְהָיָה כָּל הַדָּבָר הַגָּדֹל יָבִיאוּ אֵלֶיךָ וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפְּטוּ הֵם וְהָקֵל מֵעָלֶיךָ וְנָשְׂאוּ אִתָּךְ".
כעת, עם המשך הדרך לעבר ארץ ישראל, מבקש משה מחותנו יתרו שלא יעזוב אותם, אלא שימשיך איתם את המסע. יתרו מסרב לבקשה בנימוס, ונימוקו – שהוא מעדיף לשוב אל ארצו ומולדתו תבנית נוף חייו: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא אֵלֵךְ כִּי אִם אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי אֵלֵךְ". משה ממשיך להפציר ביתרו ומדבר איתו על העתיד הטוב והמזהיר המצפה לעם היהודי בארצו: "וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם. וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה'. עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ". בשלב הזה התורה לא מספרת לנו מה ענה לו יתרו, אולם אנו מבינים שהוא בחר לחזור לארצו ולא להמשיך במסע.
בכל השיח המפורט הזה בין משה לחותנו, בולטת ושבה מילה המתארת את הצפוי לעם ישראל בארצו – "טוֹב". חמש פעמים יחזור משה וישתמש במילת המפתח הזו המתארת את העתיד בארץ ישראל: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְחֹבָב בֶּן רְעוּאֵל הַמִּדְיָנִי חֹתֵן מֹשֶׁה נֹסְעִים אֲנַחְנוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה' אֹתוֹ אֶתֵּן לָכֶם. לְכָה אִתָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל.. וְהָיָה כִּי תֵלֵךְ עִמָּנוּ וְהָיָה הַטּוֹב הַהוּא אֲשֶׁר יֵיטִיב ה' עִמָּנוּ וְהֵטַבְנוּ לָךְ".
באותו הזמן בו מדבר משה עם יתרו, המצב ממש לא טוב. העם והאספסוף מתאוננים ומקטרים, מתחרטים על זה שבכלל יצאו ממצרים ומדברים על הגלות והעבדות בערגה: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה'.. וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה..וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר: זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם..". המצב חמור כל כך, עד שמשה מבקש להניח את המפתחות ולהתפטר מתפקידו: "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אָהֳלוֹ.. לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כָּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי.. וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי".
ועם כל הקושי, משה יודע גם להסתכל רחוק ולראות שב"ה יהיה טוב, ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב. ולכן, חמש פעמים בשיחה עם יתרו הוא מדבר על העתיד ועל הטוב הצפוי למי שישכיל להתגבר על כל המכשולים, לעבור את המסע הקשה, לקשור את גורלו עם גורל העם היהודי בשעות החשוכות של הלילה, כמו גם בימי שמחה, ולהגיע אל הארץ המובטחת – "כִּי ה' דִּבֶּר טוֹב עַל יִשְׂרָאֵל".
