אנו מוצפים בשיח ובמלל אינסופי, בפרט על המצב – מה יהיה? אם יהיה? מתי יהיה? נדמה שעומס הדיבור מסווה את העובדה הפשוטה שאיננו יודעים, שולטים או מנהלים בלעדית את המציאות.
אבקש לחלוק היום עצה חשובה לבריאות הנפשית שלנו: לשתוק ולהחליף מילים במעשים. בפרקי אבות נאמר: "שִׁמְעוֹן בְּנוֹ (של רבן גמליאל) אוֹמֵר: כָּל יָמַי גָּדַלְתִּי בֵין הַחֲכָמִים, וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה. וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה. וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא" (פרק א משנה יז).
שמעון, שהיה מוקף בדברי חכמים, למד דווקא את חשיבות השתיקה, "וְלֹא מָצָאתִי לַגּוּף טוֹב אֶלָּא שְׁתִיקָה", וזו – מתחילה בגוף. בהפסקת הריצה והמרדף, בשהייה בהווה וברגע הנוכחי, בהקשבה לצורכי הגוף, שמירתו והודיה על היותו כלי שרת בידינו.
וישנה גם שתיקה "לגופו של עניין": כדי להתייחס באופן עמוק או אותנטי לסוגיות שונות בחיינו (פרטיות וציבוריות), נחוץ לנו מבט שותק ומתבונן. לא מתוך געש המעורבות או בתוך סחף של פרשנויות. כך אוכל לשאול, ביני לביני, מה אני חושבת על מאורעות המלחמה והשלכותיהם על עולמי, על החברה הישראלית? מה עמדתי כלפי תושבי עזה? מה אני חושבת על העתיד? איך מעצבת המציאות את תפיסותיי ואת פעולותיי בזירות חיי?

"וְלֹא הַמִּדְרָשׁ הוּא הָעִקָּר, אֶלָּא הַמַּעֲשֶׂה". אחרי השהייה וההרהור יבוא מעשה. כזה שיבטא את מסקנותינו ועמדותינו. המילה "מִדְרָשׁ" משמעה גם דרישה ותביעה. ממי ראוי לדרוש ומה נדרש בעת הזו? מה אדרוש מעצמי ומה לא? מדְרָשׁ משמעו גם פרשנות. לא פרשנות מפולפלת ושכלתנית המאיינת (מוחקת) ומטשטשת בין עיקר וטפל. לא כזו המסתכמת בהטלת אשמה ואחריות על הזולת ובניקיון כפיים מוסרי. עת מיקוד בערכים ובמטרות מעשיות. עת מעשה.
"וְכָל הַמַּרְבֶּה דְבָרִים, מֵבִיא חֵטְא". לדעת אלפרד אדלר – רופא יהודי אוסטרי, מייסד זרם הפסיכולוגיה האינדיבידואלית – ריבוי בדיבור ובפרט התנצלות ארוכה ומסורבלת, לנוכח אי עשייה, מעידים על ניסיון אנוכי שכיח להתחמק משותפות ומאחריות חברתית. "הַמַּרְבֶּה דְבָרִים" מפסיד בטווח הרחוק את מה שלא רצה לאבד: יחסי קרבה, כנות ושותפות. על מנת לבטא אהבה או חברות, להתנצל, להשתתף בצער או בשמחת האחר, נדרש כה מעט: שְׁתִיקָה, מבט, הושטת כוס מים, או הענקת חיבוק שהוא מעטפת ותחושת מרחב, תקווה והזדמנות.
לתגובות: naomieini1@gmail.com
