אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])
מלאכת החינוך מאתגרת. יש בה רגעים גדולים של נחת ושמחה, בצד רגעים וימים קשים של תסכול, כאב ועוגמת נפש.
בדרך הטבע ובאופן פשוט, כל הורה רוצה את הכי טוב לילדיו, אלא שלא תמיד ההורה יודע מה באמת הכי נכון והכי טוב לילדיו, ולא תמיד הילדים מבינים ומוכנים לקבל את הטוב שההורים רוצים להרעיף עליהם.
ספר בראשית כולו, מתחילתו ועד סופו- מכניס אותנו לבתיהם של אבות האומה, ומשתף אותנו בוויכוחים החינוכיים הנוקבים בין ההורים בינם לבין עצמם, ובינם לבין ילדיהם. התורה לא מנסה לטייח ולא חוסכת מאיתנו את הוויכוחים הכי סוערים וטעונים, ואת הרגעים הכי קשים בתוך הבתים. כנראה שגם מזה אנחנו צריכים ללמוד. מההצלחות ומהטעויות.
שתי תובנות חשובות הנובעות מכל סיפורי האתגרים החינוכיים בספר בראשית, שאולי נכון וכדאי שנאמץ כולנו- הורים ומחנכים, גם, ואולי במיוחד בעת הזו.
האחת- פעמים רבות בחינוך. התהליך חשוב יותר מהתוצאה. הישגים ותוצאות כאלו ואחרות שהושגו על ידי מניפולציות וקיצורי דרך ולא על ידי תהליך בריא ונכון- לא יחזיקו מים, וברבות הימים נזקם גדול מתועלתם. רק דוגמא אישית, סבלנות, התמדה, מסירות ואהבה הם היסוד לחינוך בריא ונכון שייתן פירות גם לטווח הארוך.
השנייה- האהבה לילד אינה מותנית בשום דבר- לא בציון, לא בכמה יחידות מתמטיקה, לא בהצטיינות בספורט או במוזיקה ובהשגת מדליות ותעודות גמר, ולא במראה חיצוני.
מילה אחת בפרשת השבוע נוגעת בנקודה חינוכית מהותית ומשמעותית- 'כִּי'.
המילה הזו לקוחה מתוך הסיפור על התמודדותם של יצחק ורבקה מול יעקב ועשיו, וכך מתארת התורה את החיים בבית הזה: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב". ברור שיצחק אוהב מאד את שני בניו. הוא הרי האבא שלהם, אלא שהתורה הוסיפה עוד מילה אחת המנמקת סיבה נוספת לאהבת יצחק את עשיו, והיא בגלל יכולתו לצוד- "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו". לעומת זאת, התורה לא מוסיפה מה הסיבה לאהבת רבקה את יעקב, אלא רק מתארת תמונת מצב-' וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב'. נקודה. בלי 'כִּי'.
המילה הזו 'כִּי', המנמקת את סיבת אהבתו של יצחק לעשיו, גרמה לחלק מהפרשנים לומר שזו הייתה טעות. לא אוהבים ילד 'כִּי' הוא הביא ציונים טובים, או 'כִּי' הוא מוצלח, יפה, חכם או מוכשר. אוהבים ילד ללא כל תנאי, וללא כל 'כִּי' היוצר התניה. אוהבים אותו בגלל סיבה אחת ובגלל 'כִּי' אחד בלבד- 'כִּי' הוא הילד שלנו.
חשוב שנזכור תמיד, ובמיוחד ברגעי התסכול והמשבר, שבסופו של דבר 'וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים'. בסוף הם יגדלו, יתבגרו, יעשו את הטעויות שלהם, ויצליחו את ההצלחות שלהם. לא לנצח הם יישארו עם החצ'קונים של גיל ההתבגרות, ההתרסות וההתמודדויות.
בסוף הם יגדלו, יקימו את ביתם, ויצעדו את מצעד חייהם בדרכם שלהם. או אז- חשוב שנהיה שם ולצידם- לאורך כל הדרך, החיים והדורות.
לשם צריך לכוון את עבודת החינוך, לטווח הארוך הזה. ולכן צריך הרבה אורך רוח וסבלנות, אמונה ומסירות, והרבה הרבה דוגמא אישית, חום, ענווה ואהבה, כשכל אלו נקיים מכל התניה של 'כִּי'.
כשזה יקרה, אזי בסופו של דבר גם סוף הנחת והברכה לבוא, כמו גם ברכתו של יצחק ליעקב ולצאצאיו- 'וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹוקים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירשׁ… וְאֵ-ל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים. וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹוקים לְאַבְרָהָם'.
(תולדות תשפ"ב)
