הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)רוב מוחלט של המדדים הכלכליים מורה על יציאה מהמיתון, וכניסה לעולם של צמיחה ושגשוג כלכלי. הסיבות לכך וניתוחן אינן מעניינה של שבת, כמו גם המהלכים הפוליטיים שסביב העניין. אלו מקומם בימות החול, ואף שגם להם משמעות רוחנית של ממש, יש להפריד בין הקודש ובין החול. ברם, סוגייה אחת היא סוגיית קודש, המותרת לעיסוק אף בשבת. השולחן ערוך פסק כי "חפצי שמים מותר לדבר בהם כגון חשבונות של מצוה ולפסוק צדקה ולפקח על עסקי רבים…", ויש משמעות יסודית ליציאה מהמשבר בתחום זה.
הכוונה היא לשאלה מי ייהנה מפירות היציאה. חלק בלתי נפרד מהמדיניות הכלכלית היא ההפרטה. הפרטה זו, שברכה מרובה יש בה הן למערכת המאקרו כלכלית והן לצרכנים, גובה מחיר יקר מקבוצה שאנו נוטים להזניחה – העובדים. מספר העובדים המועסק במערכות בלתי מאורגנות, על ידי חברות כוח אדם, הולך ועולה בהתמדה. חלק גדול מאוד של עובדים אלה אינו זוכה לתנאים הסוציאליים הבסיסיים ביותר, ומנוצל בצורה המכוערת, המאפיינת את רדיפת הבצע של הבעלים. ניצול זה טמון במשכורות נמוכות מאוד מתחת לשכר המינימום (שאף הוא נמוך מאוד), בפיטורין כל שנה ובקבלה לעבודה מחדש כדי למנוע מצב של קביעות, בהימנעות מהפרשה לפנסיה כנדרש בחוק, באי-תשלום דמי מחלה ודמי חופשה, בהעסקה פוגענית בתנאים לא ראויים, ובעוד דרכים רבות המהוות חרפה במדינת ישראל. על אף העובדה שחלק מתנאים אלה מנוגד לחוק, אין לחוק השפעה של ממש, בשל פחדם של העובדים לאבד את מקום עבודתם בשעה שיתבעו את המגיע להם.
על כך בדיוק מחו נביאי ישראל. עמוס הנביא דיבר "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעליים", ועל הפגם היסודי המצוי במעבידים העשירים שלא "נחלו על דבר יוסף". מצוות רבות בתורה מגינות על זכויות הפועלים – מהאיסור על הלנת שכר ועד הרשות לאכול "כנפשך שבעך". הדרכה כללית מצויה גם במצוות "ועשית הישר והטוב בעיני ד' אלוקיך". הנביאים לא הסתפקו בצד המצוותי, שכן הוא נותן עדיפות משפטית למעבידים. הם דיברו כנגד העבדות – אף אם היא חוקית, ולימדו אותנו כי ההליכה בדרך השם מחייבת אותנו לדאוג לחלש, ובשום אופן לא לאפשר עושק חברתי כה גדול.
תשומת הלב העיקרית שלנו נתונה היום למאבק כנגד ההתנתקות. הנושא הכלכלי אף הוא חלק בלתי נפרד ממאבק זה, וזאת בשני תחומים. ראשון בהם הוא העובדה שהאטימות החברתית אינה תוחמת את עצמה לתחום הניצול והעושק. העובדה כי תכנית מדינית זו עומדת לגרום חורבן כלכלי על תושבי גוש קטיף וצפון השומרון לא משפיעה על העמדה הציבורית ולא מביאה לתוספת התנגדות לתוכנית זו. הדבר מלמד כי אנו חרבים כחברה, ומאבדים את הסולידריות. גם חוק פינוי-פיצוי הוא חוק העושק את התושבים, ואף ששופר בהרבה מהצעת הממשלה (ויש להודות שבמאמץ ניכר של ח"כים מהשמאל), הוא חלק משרירות הלב ומהפגיעה בחלש. שני בהם הוא החשיבות העליונה שלא לעצום עין ולא לסתום אוזן מפני נושאים אחרים העומדים על סדר היום שלנו כחברה. מאות אלפי איש נפגעים יום יום מהעובדה שזו המדיניות הכלכלית. כיוון שמצב כלכלי נמדד בעיקר באופן יחסי, אין הדבר עוזר שאולי לכולם יהיה יותר טוב, שכן גם אז לשכבת המעבידים יהיה הרבה יותר טוב ולעובדים מעט יותר טוב. הפער הנורא ילך ויעמיק, והניצול ילך ויגבר.
אנו קרואים לחדש את הברית הסוציאלית עם אלה הנאבקים על מעמד העובדים באמת, ועל הצורך הגדול להעניק להם את שראוי להם. ביסוד הכל יש לשנות את התפיסה הקובעת כי אחריות הניהול היא להעניק לבעלי המניות את הרווח הגדול ביותר. האחריות חייבת להתחלק בין האחריות כלפי הבעלים ובין האחריות כלפי העובדים. את זה ניתן להשיג בלחץ צרכני ובמודעות ציבורית עמוקה, פנים אל פנים, לשבר אותו חוות אלפי משפחות מישראל המשוועות ואין מושיע. (ויקהל תשס"ה)
