פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)מהי מילת המפתח של מלאכת המשכן? עיון בים הפרטים של פרשיות המשכן מלמד שלצד פעולת ה"עשיה", שמופיעה בהן פעמים הרבה, מופיע גורם אחד שבמבט ראשון נראה משונה במקצת: הלב. כאשר באה תורה להגדיר את עושי המלאכה, אין היא מדגישה את הידיים שאמורות לעשות במלאכה, אלא דווקא את הלב: "ואתה תדבר אל כל חכמי לב" (כח, ג), "וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו" (לה, י). וכך גם בעשייה הלכה למעשה: "מלא אותם [=בצלאל ואהליאב] חכמת לב" (לה, לה), "ויקרא משה אל בצלאל ואל אהליאב ואל כל איש חכם לב אשר נתן ה' חכמה בלבו אשר נשאו לבו" (לו, ב), "ויעשו כל חכם לב בעושי המלאכה את המשכן" (לו, ח). מונח זה מופיע גם לגבי חושן המשפט. הכתוב מדגיש, וחוזר וכופל שעליו להיות דווקא על הלב: "והיו על לב אהרן… ונשא אהרן את משפט בני ישראל על לבו לפני ה' תמיד" (כח, ל). במבט ראשון, נראה חיבור זה, שבין ה"לב" וה"משפט" תמוה למדי, שהרי המשפט הוא עניין, בראש ובראשונה ל"ראש", לשכל ולשיקול הדעת, להיגיון ולמוח, ולא ל"לב". ולא עוד, אלא ש"אין מרחמין בדין". המשפט חותך, גוזר ומכריע, ולכאורה, אין בו מקום לרגשות.
אכן, עיון בעולמו של המשפט העברי מלמד שבניגוד לתפיסה מקובלת זו, מרובים בו המקרים שבהם על חכם המשפט, לתת משקל רב ל"לב", לתחושת הצדק המפעמת בלבו ולא רק לידיעותיו במשפט. כמובן, גישה זו צריכה להתאזן ולהיות מיושמת במסגרת של סייגים המבטיחים כי "חכמת הלב" והרגישות לסבלו של בעל דין לא תביא עמה עיוות דין. ומכל מקום, דומה שלא לחינם, כאשר מציע הרמב"ם, בעקבות חז"ל, את התכונות שנדרשות מהדיין, אין הוא מונה ביניהן רק ידע מופלג בחכמת התורה, בחכמות חיצוניות ודעה מרובה, אלא גם שורה ארוכה של מידות הלב: ענווה, אהבת הבריות, עין טובה, נפש שפלה. גם את התנאי שנאמר בתורה "אנשי חיל" מפרש הרמב"ם כמכוון ללב: "שיהיה להם לב אמיץ להציל עשוק מיד עושקו, כענין שנאמר 'ויקם משה ויושיען' ". (במאמר מוסגר יצוין שהבאת הראיה ממשה רבנו מעניינת כשלעצמה, שהרי במעשהו עם בנות יתרו עדיין לא היה "משה רבנו", מנהיג ומורה דרך, אלא איש מן השורה, ובוודאי שנסיבות המקרה לא נגעו לדיין בבית הדין. על אחת כמה וכמה, שה"עשוקות" לא היו בנות ברית, אלא בנותיו של כהן עבודה זרה! יש כאן אפוא אסמכתא לחובת הלב הטבעית והמוסרית של כל אדם, והדיין בכלל, להציל עשוק מיד עושקו).
תכונה זו, של "לב אמיץ", והבאתה במניין תכונותיו של הדיין, מרמזת ויותר מכך שעל הדיין לשקול בין שיקוליו לא רק שיקולים של "משפט", הכרעה נכונה מבחינה משפטית "טכנית", אלא גם שיקולים של "לב", ובכללם צדק ומוסר, כך שבתוצאה הסופית יהא כדי "להציל עשוק מיד עושקו".
בדומה לנורמות אחרות, השימוש בכלל זה של "להציל עשוק מיד עושקו" אינו מיוחד לנסיבות ספציפיות. הדיין ופוסק ההלכה עשויים לעשות בו שימוש במקום שבו כללי ההכרעה הרגילים נותנים אולי מענה הולם ומגיעים לתוצאה משפטית נכונה, אך זו אינה עולה בהכרח בקנה אחד עם התוצאה ה"צודקת" הרצויה.
דוגמא יפה לשימוש ב"נשק בלתי קונבנציונלי" זה בהקשר משפטי טהור, היא תשובתו של התשב"ץ, ר' שמעון בן צמח דוראן, מחכמי אלג'יר במאה הי"ד, שנשלחה לטראבלוס, היא טריפולי שבלוב. מעשה שהיה כך היה: "ראובן הוא סגי נהור [=רב אור, סומא, עיוור] וארח לחברה עם שמעון. והיה לראובן הסגי נהור קצת מרגליות תפורים בבגדו. ושמעון היה מתחבר עמו בדרך וישן אצלו. וכשביקש ראובן המרגליות ולא מצאם הוא חושד כי שמעון גנבם לו עם היות שמעון רע מעללים. וכשתבעו ראובן, כפר [=שמעון]. מהו הדין בזה?"
החלת הדין הרגיל במקרה זה הייתה מחייבת את שילוחו של החשוד שמעון לחופשי, שהרי לראובן לא היו ראיות פוזיטיביות (בוודאי לא כאלה שעומדות במבחנים החמורים של דיני הראיות במשפט העברי) שיד שמעון הייתה במעל, אלא חשד בעלמא, שאין בו, כידוע, כדי לבסס הכרעה משפטית בדבר אשמת שמעון. למרות זאת, הרשב"ץ אינו שם עיניו בדין בלבד, אלא "מכיר פנים" במשפט ונותן דעתו למיהותם של שני בעלי הדין הפוטנציאליים, ראובן ושמעון שהיו מעורבים במעשה, ולאי השיוויון שביניהם.
האחד, שמעון, הוא איש "רע מעללים", ואילו משנהו, ראובן, הוא "סגי נהור", עיוור חסר ישע. הכרת פנים זו במשפט, מביאה את הרשב"ץ לסטות מדיני הראיות ומסדרי הדין הרגילים. לפי הדין הרגיל, רק עדותם של שני עדים יש בה כדי להרשיע אדם, ואילו במקרה דנן לא היה אפילו עד אחד. לפיכך, סוטה, כביכול, הרשב"ץ מהדין הנוהג ומחייב את החשוד, באמצעות איומים והפעלת לחץ, שיודה כי שלח ידו במרגליות שהיו טמונות ידו. בין השאר, מתבסס הרשב"ץ על הכלל הגדול של "הצלת עשוק מיד עושקו" תוך חריגה מדין תורה שמחייב שני עדים כבסיס לכל הרשעה. כל זאת, כדי להציל את העיוור ה"עשוק" מיד "עושקו" רע המעללים, וכדי לחייב את החשוד לתת דין וחשבון על מעשיו שאפשר ויביאו להרשעתו בגניבה.
כללו של דבר: "רחמנא – ליבא בעי". תורת חושן המשפט של המשפט העברי צריכה לא רק "ראש", אלא גם "לב". רק שילוב שניהם יבטיח תוצאה שאינה רק נכונה, אלא גם צודקת.
(ויקהל תשס"ה)
