הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"ותהיינה מורת רוח ליצחק ולרבקה" –יצחק ורבקה נחשפו לעובדה כי עשו התחתן עם מי שאינו ראוי להיכנס לעולמם: "ויהי עשו בן ארבעים שנה, ויקח אישה את יהודית בת בארי החיתי ואת בשמת בת אילן החיתי". בפרשה הקודמת למדנו עד כמה השקיע אברהם אבינו כדי לשלוח את העבד לחרן על מנת שיקח משם אישה לבנו יצחק, ואילו עתה מתחתן אחד מבניהם עם נשים חיתיות, תושבות הארץ, שאינן ראויות לבוא במשפחתם. התורה מתארת את תחושתם הקשה של רבקה ויצחק. בד בבד, לא ניתן להתעלם מהעובדה שהפרשה הצמודה לכך, היא הפרשה שיצחק מבקש לברך דווקא את עשו. אף שאנו היינו משערים כי מתוך מורת הרוח יורחק עשו ממגע עם הוריו – יצחק בוחר לברך דווקא אותו, וריבונו של עולם נותן התורה מצמיד את שתי העובדות האלה אחת לשנייה.
הרבה שאלות עולות מפרשה זו – כיצד לפרש את מורת הרוח ? האם יש משמעות לעובדה כי בתיאור מורת הרוח מציינת התורה דווקא את יצחק לפני רבקה ? ובעיקר, כיצד ניתן לפרש את העובדה שהתורה מצמידה את שני הסיפורים האלה – מורת הרוח ומגמת יצחק לברך את עשו – האחד לשני ?
בכל השאלות האלו עסקו חז"ל, ומתוכן אני מבקש לעסוק קודם כל במורת הרוח. חז"ל ציינו שלוש סיבות להקדמת מורת הרוח של יצחק לזו של רבקה. ראשונה שבהן "…על ידי שהייתה רבקה בת כומרים לא הייתה מקפדת על טינופת עבודת כוכבים, וזה על ידי שהיה בן קדושים היה מקפיד על טינופת עבודת כוכבים, לפיכך ליצחק תחלה" – לאמור, רגישותו של יצחק הייתה גדולה יותר דווקא בשל גדלו וטהרתו, ואילו רבקה הייתה חסינה יותר מפני המהלך הזה, כיוון שהכירה אותו קודם לכן; שנייה שבהן "…לפי שהדבר תלוי בה שנאמר ויאמר ה' לה שני גוים בבטנך לפיכך ליצחק תחלה", לאמור: רבקה הכירה את ילדיה, וידעה כי הדברים צפויים, וממילא הופתעה פחות, אך את יצחק הפתיעה העובדה שמצאצאיו התחולל כך; שלישית בתשובות: "…דרכה של אשה להיות יושבת בתוך ביתה ודרכו של איש להיות יוצא לדרך ולמד בינה מבני אדם, וזה ע"י שכהו בעיניו והוא יושב בתוך הבית לפיכך ליצחק תחלה", לאמור: הכאב הגדול של יצחק היה על גורלו שלו עצמו, ועל כך שהוא עצמו יושב בתוך ביתו, ומורת הרוח על עשו התלכדה עם אותם כאבים שהוא חי בתוך עולמו שלו.
מורת הרוח של הורים ממעשה ילדיהם, בבחירות שונות שלהם, מוכרת היטב כמעט בכל בית בתוכנו. מבט על אבותינו ואמותינו העילאיים מאפשר לנו להביט דרכם על עצמנו וללמוד מהם על דרכנו שלנו. הכאב על אי הליכת ילדים בדרכנו פוגע בנו מסיבות שונות – בין בשל העובדה שהיו לנו ציפיות עצומות ופחות הכרנו את העולם הקשה שהם פוגשים, ובשל כך אנחנו רגישים יותר; בין בשל העובדה שלא עמדנו על טיבם, ותלינו בהם תקוות שונות שלא היו ראליות; ובין בשל העובדה שלמעשה כואב לנו על עצמנו, אלא שאנו משליכים את הכאב על מעשה ילדינו.
כאשר אנו מודעים לכך – ישנה אפשרות גם להיגאל מהמציאות הזו. מאבותינו אנחנו יכולים ללמוד כי מציאות כזו קיימת, ולא מובטח לילד שגדל בביתם של צדיקים כיצחק ורבקה כי יגשים את מלוא החלומות של ההורים. אין לנו אלא להכיר בכך, אך לעשות ככל יכולתנו שלא להישבר בשעה שהדבר אינו מתרחש לאור חלומותינו, ומורת הרוח שלנו צריכה להיות חלק מהתמודדות שלנו עם עצמנו, ועם חלומות שאינם מתגשמים במלואם.
(תולדות תשעז)
