אנשי חיל, יראי אלוקים, אנשי אמת ושונאי בצע

בימי הבראשית של מדינת ישראל, נפגש ראש הממשלה דוד בן גוריון עם ידידו ורעו הרב יהודה לייב הכהן פישמן מיימון, שר הדתות ומנהיג "המזרחי". הרב מיימון, שבירך "שהחיינו" בשם ומלכות בשעת ההכרזה על הקמת המדינה, חלם על תקומת הסנהדרין ופעל למען הגשמת מטרה זו. כאשר פגש בבן גוריון, הפציר בו שיסייע בידו. "זה בלתי אפשרי", אמר לו בן גוריון, ונימק את התחמקותו באלגנטיות, על סמך נימוק דיפלומטי: "יתרו אומר למשה שיבחר כשופטים אנשים שהם 'אנשי חיל, יראי א-להים, אנשי אמת ושונאי בצע'. "מילא אנשי חיל", המשיך בן גוריון ואמר, "עוד ניתן למצוא בימינו. הוא הדין ליראי א-לוהים. אנשי אמת? זה מצרך נדיר ביותר, אבל אם נחפש הרבה, אולי יש סיכוי שנמצא כמה. אבל שונאי בצע? איפה תמצא היום שונאי בצע?". הרב מיימון, שפיקח גדול היה, הרהר רגע, ואחר ענה בשובבות: "מה הבעיה? בשביל כסף, אפשר להשיג היום גם שונאי בצע".
עיון בתכונות הנדרשות בתורה משופטים – ובהיקש, מאנשי ציבור ומנהיגים בכלל – מלמד שבסוגיה זו קיים שוני משמעותי בין עמדת המשפט העברי לבין עמדת המשפט בן ימינו. בימינו, כל אדם רשאי להיבחר לכנסת ולממשלה, והתנאי היחיד לכך הוא אובייקטיבי: היותו אזרח מדינת ישראל, בן 21 ומעלה. גם באשר לבחירת שופטים, הוצבו תנאים אובייקטיביים דומים: תואר אקדמי במשפטים, וניסיון בן שנים אחדות בעריכת דין או בהוראת משפט. בשני המקרים בולטת ההתמקדות בתכונות האובייקטיביות, של גיל, אזרחות וניסיון, ולא בתכונות האופי הנדרשות למילוי התפקיד.
לעומת זאת, פרשת יתרו ומקורות אחרים שמים את הדגש על תכונות האופי של המועמדים למלא משרות בשירות הציבורי. תכונות אלה נתפרשו בפנים שונות. כך, למשל, הדרישה להיות השופטים-המנהיגים "אנשי חיל", נתפשה ככינוי נרדף לגבורה פיזית ונפשית, להיותם מסוגלים לעמוד בפרץ נגד עבריינים ואלימים שמבקשים לא אחת להטיל חיתתם על אנשי הציבור והשופטים, ולהטות באמצעות כך את הדין.
פירוש אחר מכוון את התואר "אנשי חיל" כלפי עושר ונכסים. כאשר איש הציבור או השופט אינו תלוי באחרים לפרנסתו, יכול הוא לנהוג באומץ וביושר, ללא מורא וללא משוא פנים. ביטוי מודרני לכך ניתן במשפט בן ימינו, המבטיח את שכר עובדי הציבור ועצמאותם, ללא תלות בטיב הכרעותיהם ובתוכנן.
התואר הנוסף שבו צריך להתהדר השופט ואיש הציבור הוא "איש אמת". היושר והיושרה, ניקיון הכפיים וברות הלבב הן תכונות הכרחיות בעבודת הציבור. הנצי"ב מוולוז'ין עומד על נקודה מעניינת בהקשר זה. ברור מאליו ששופט אינו יכול להיות איש שהאמת אינה נר לרגליו. יתר על כן: אילו כוונת התורה הייתה למי שאינו משקר, הייתה צריכה לכתוב "דובר אמת". מכאן, מסיק הנצי"ב, שהכוונה בדרישה זו גבוהה הרבה יותר. לדידו, איש אמת הוא בעל "שכל ישר", ש"יש אדם ירא א-להים ומבקש את האמת, אבל אינו מוצא לכוון דעתו אל האמת. והיינו שהתפלל דוד עליו השלום 'נחני ה' באמתך', ולא אמר 'באמת', אלא התפלל שיכוון דעתו לאמת שהוא 'אמתך' ".
כמה מרובים הם פסקי דין והכרעות שלטוניות, שאפשר שכוונת עושיהם רצויה, וניתנו בתום לב, אך תוצאתן משקפת שכל עקום וניתוק מן המציאות. התורה מבקשת שהשופט ואיש הציבור לא יהיו רק אנשים משכילים, יודעי דת ודין. זהו תנאי הכרחי, אך לא מספיק. התורה דורשת שיהיו גם בעלי "שכל ישר", לא רק חכמים שמילאו כרסם בש"ס ופוסקים, אלא גם נבונים, פיקחים ויודעים ומכירים בהוויות העולם.
וכך מצינו גם ברשימה נוספת של תכונות, המנויה בספר דברים (א, יב-יד): איכה אשא לבדי טרחכם ומשאכם וריבכם. הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם. ותענו אותי ותאמרו: טוב הדבר אשר דברת לעשות".
וכפירושו של רש"י שם, בעקבות חז"ל:"ונבונים" – מבינים דבר מתוך דבר. זו היא ששאל אריוס את רבי יוסי: מה בין חכמים לנבונים? חכם – דומה לשולחני [=חלפן כספים] עשיר, כשמביאין לו דינרין לראות – רואה, וכשאין מביאין לו – יושב ותוהא. נבון – דומה לשולחני תגר, כשמביאין לו מעות לראות – רואה, וכשאין מביאין לו – הוא מחזר ומביא משלו".
דברים נכוחים בעניין זה כתב הגאון מוילנה: "הדיינים צריכין להיות בקיאין גם בטבעו של עולם בכדי שלא יהיה דין מרומה, דאם לא יהיה בקי בעניינים אף שיהיה בקי בדין תורה, לא יצא אמת לאמתו, כלומר אף על פי שיפסוק אמת לא יהיה לאמתו… ולכן צריך הדיין להיות בשניהם בקי… היינו חכם בענייני תורה ופיקח בענייני עולם".
שופט חכם, ואיש ציבור ראוי, חייבים להיות בעלי ראייה נוקבת, היורדת לעומק הסוגיה שמונחת לפניהם. עליהם להכריע בדבר לא ק מתוך החומר שמניחים לפניהם בעלי דבר אינטרסנטיים, ל"הבין דבר מתוך דבר", ולשקול מה תהיינה השלכות הכרעתם לא רק בהווה אלא גם לעתיד לבוא.
(יתרו תשסט)