מערכת שבתוןאריה ארזי
מנחה סדנאות לניהול ומנהיגות, חוקר ומרצה על נושאי המנהיגות וניהול בתורה ובתנ"ך
כשמשה החל להנהיג את בני ישראל, היה עליו ללכד 12 שבטים ולהפוך אותם לעם ה'. יצירה של עם משבטים היא משימה מורכבת. לאורך סיפורי התנ"ך ניכרות שוב ושוב מתיחויות בין שבטי ישראל, לעיתים אף עד כדי מלחמה. פילוגים אלו חושפים את עומק הפערים בין קהילות ושבטים בעלי אינטרסים, זהויות ונרטיבים שונים.
רשימת העימותים ארוכה: בני ראובן וגד עוררו דרישות מיוחדות באשר לירושת הארץ; אפרים ובני יוסף התלוננו על חלוקת הנחלות; שבע בן בכרי מבנימין קרא למרד נגד דוד. כל אלו מדגישים עד כמה איחוד שבטי לא היה מובן מאליו. דווקא מתוך מציאות זו מתבלט משה – לא רק כמנהיג שהוציא ממצרים, אלא כמי שיצר עם מתוך ערב־רב של שבטים. משה לא רק הוביל – הוא חיבר, חינך ובנה תודעה קולקטיבית.
עניינו של מאמר זה הוא להתמקד בפעולותיו של משה בזמן המסע במדבר, וכיצד – בהשראה אלוקית – הוא שילב תריסר שבטים נפרדים למארג של עם אחד, עם ה'.
"איש על דגלו" – איזון בין בידול לאחדות
jehyun-sung
בפרק ב' בספר 'במדבר' מתוארת חלוקה סימטרית של המחנות: שלושה שבטים לכל כיוון (מזרח, דרום, מערב, צפון), והלוויים עם המשכן במרכז. פרשנים מסבירים שהדגלים נועדו למנוע התערבבות שבטים, אך כולם ממוקמים סביב מוקד משותף – המשכן. זהו איזון עדין בין זהות שבטית ייחודית לבין מחויבות קולקטיבית. הדגלים מהווים אמצעי סמלי שמייצר שייכות מובחנת אך מתואמת. כל שבט פועל בשטח שלו, אך מתכונן ויוצא לדרך לפי הענן שמעל המשכן.
לפי תיאוריית התיאום הביזורי של הנרי מינצברג (פרופסור ממוצא יהודי מקנדה, מהמובילים בעולם בחקר אסטרטגיות ניהול), ארגון מורכב לא יכול לפעול רק על סמך פקודות מלמעלה. הוא זקוק למנגנון שבו המרכז מייצר אות אחיד, אך הביצוע מבוזר לשטח בהתאם ליכולת המקומית. בדיוק כך פעל הענן האלוקי: הוא סימן את כיוון וזמן התנועה, אך היישום בפועל הוטל על כל אחד מהשבטים – לפי סדרי המחנה, בהתאם למקומו במחנה ותפקידו בזמן התנועה (שבטי יהודה, יששכר וזבולון נושאים ראשונים, וכך הלאה כל שבט תפקידו ומיקומו).
הענן, אם כן, שימש נקודת ייחוס משותפת, אך לא דרש פקודה ישירה לכל יחידה. התיאום נבע מהבנת הסימן ומהיכולת של כל חלק במערכת להסתנכרן עם השאר – בדיוק בהתאם לעקרון הליבה של מינצברג: תיאום הנשען על הבנה משותפת ולא על פיקוח ישיר.
הענן שימש סמל לנוכחות אלוקית, אך גם מערכת ניהולית שמאפשרת תנועה הרמונית של קהילה מגוונת. כך התפתח במדבר מודל ניהולי שבו יש גם נוכחות אלוקית מכוונת (הענן), וגם ביזור תפעולי שמאפשר לכל שבט ולכל משפחה למלא את תפקידם בתוך מערכת נעה ודינמית.
פייר בורדייה (סוציולוג צרפתי חשוב במאה ה־20) הגדיר מבנה כזה כ"שדה סמלי" – מערכת שבה לכל חלק יש מיקום ביחס לערך מרכזי אחד. השוני אינו מתנגש, אלא מתאזן סביב מוקד משותף, כשכל שבט במדבר ממוקם לפי "דגלו" סביב המשכן. מדובר בשדה סמלי: לכל שבט יש עמדה ברורה ביחס למוקד ערכי אחד – הקדושה שבמשכן. השונות בין השבטים אינה מתבטלת, אלא נכנסת לסדר סביב אותו מרכז. השדה הזה שומר על הבדלים, אך מאזן אותם דרך ייחוס משותף.
הדגל כסמל חזותי לזהות – שלושה ממדים לתפקיד הדגלים
ממד פונקציונלי־צבאי – דגל הוא אמצעי ניווט, ריכוז כוחות וסדר לוגיסטי: 600,000 יוצאי צבא יודעים היכן לחנות, מתי לצעוד ומול מי להתייצב. זהו "צבא מחנה ה'" – לא ערבוביה נוודית.
ממד זהות ושייכות – כל צבע דגל קשור לאבן החושן ולסמל השבט (רש"י). כך נשמר היחס המיוחד של כל שבט־משפחה, אך כולם מסודרים סביב מרכז משותף – המשכן. הדגלים מאפשרים "ריבוי בתוך אחדות": גאוות יחידה ותחושת שותפות בו־זמנית . ה"כלי יקר" מציין שעיצוב הדגלים הותאם לאבני החושן – מה שמחזק את הקשר בין סמלים חזותיים לבין זהות. ה"עמק דבר" מפרש שבנוסף לדגל שבטי גדול־ממדים, היה לכל בית אב גם דגל קטן יותר, עליו רשום שם בית האב שלו.
קליפורד גירץ, מגדולי האנתרופולוגים של המאה ה-20, טוען שסמלים תרבותיים משמשים "מפות קוגניטיביות" – דגמים חזותיים שמאפשרים לאדם לדעת מי הוא, היכן הוא עומד ומהי שייכותו. דגלי השבטים במדבר ממלאים בדיוק תפקיד זה: כל צבע וסמל מעביר זהות ייחודית לשבט (בהקבלה לאבן החושן שלו), ובו-בזמן כל הדגלים יחד יוצרים תמונה כוללת של מחנה מאורגן סביב המשכן. כך, במבט אחד, כל איש יודע את מקומו בתוך השלם – והמחנה כולו פועל בתיאום טבעי סביב מוקד רוחני משותף.
ממד רוחני־מטאפיזי – לפי רמב״ן על במדבר ב, ב ומדרש רבה (במדבר רבה ב, ח), סידור הדגלים אינו רק פתרון לוגיסטי; הוא חיקוי של מעגל המלאכים סביב כיסא הכבוד (“המרכבה העליונה”). כששבטי ישראל מסתדרים באותו דגם שמימי, המחנה עצמו נעשה "היכל מהלך" – מקדש נייד. הדגלים, צבעם וסמליהם יוצרים תבנית שמכוונת את השבטים אל סדר קוסמי, ובכך "מורידים שכינה": בכל מקום שבו הם חונים מתהווה מרחב ראוי להתגלות אלוקית. כדי שעם גשמי יזכה בקרבת אל, עליו להתארגן בהרמוניה המשקפת את הסדר העליון.
