קותי גוטמן, יועץ מס וכותב בשביל הנשמה (kutigu@gmail.com)ראינו אותם באולפנים – בכירי מערכת הביטחון, לשעברים, בפנים חתומות ובטון נחרץ: "לא נוכל לעלות אל העם, כי חזק הוא ממנו". הם מצביעים על איראן כמעצמה גרעינית מתפתחת, עם אלפי טילים, קשרים בינלאומיים ומערך נקמה קטלני. מול העוצמה הזו – ישראל נראית בעיניהם "כחגבים", וגרוע מזה – "וכן היינו בעיניהם". גם האיראנים תופסים אותנו כחלשים, כמתנדנדים.
הם מתארים תקיפה באיראן כמעשה התאבדות. עדיף, הם טוענים, להמתין לדיפלומטיה, אולי ההסכמים הבינלאומיים ירסנו את השאיפות הגרעיניות. אולי מישהו שם יקשיב לקריאות להשמדתנו ויחזור בו. הם שואלים בקול: מה יש כאן ששווה לסכן למענו הכל? אין כאן עושר טבעי כמו בטהרן, אין מרבצי נפט כמו בשיראז, אפילו לא שקט כמו בדובאי. "ארץ אוכלת יושביה היא", הם אומרים – יקרה, חצויה, מוקפת אויבים. הם שוכחים דבר אחד: שבכל זאת אנחנו כאן. חיים. נאבקים. בונים.
joshua-hoehne-unsplash
ומולם קמים, בערוצים הפחות נוצצים, יהושע וכלב של ימינו. הם רואים את האיום, לא מכחישים את הסיכונים – אך אומרים: "אם חפץ בנו ה' – ונתנה לנו". לא מתוך אשליה, אלא מתוך אמונה מפוכחת: הבחירה להיאחז בארץ – היא עצם קיומנו. "רק בה' אל תמרודו", הם מזהירים. אל תיכנעו לפחד. גם אם האויב נראה כענק – "סר צילם מעליהם". אין להם את מה שיש לנו: שורשים. משמעות. זיכרון היסטורי.
זוכרים את 1981? תקיפת הכור בעיראק נחשבה אז לפזיזות – והיום נחשבת לתבונה אסטרטגית. פשוט שסר צילם מעליהם – נמוגו בעשן דברי הרהב והאיומים. העם האיראני מצביע ברגליים ובורח מטהרן.
בסלון המשפחתי, בין התרעה לאזעקה, בין ריצה למרחב המוגן ובין קינוח באבטיח עסיסי, הרוחות לוהטות. אלה מבכים על אובדן חיים, ואלה רואים את הירושימה ונגסקי. וכולם צופים בשידורים, בתמונות ההרס הממוחזרות, ונאנקים תחת העול, מקללים את האויב ומייחלים לתקווה. טרוטי עיניים משינה טרופה מחזקים את כוחות הבטחון המופלאים, לא נכנעים ליללות הקוטרים. רואים את ניסי הניסים, ואת השעה ההיסטורית.
יש רגעים – כמו אז במדבר – שאין בהם פתרון ביניים. או שאתה מאמין – או שאתה נבהל. וההיסטוריה, כדרכה, זוכרת רק את אלה שאמרו "אפשר". לא את אלה שראו בעצמם חגבים.
