הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)אמונה איננה ודאות, אמונה היא האומץ להתקדם גם בתנאים של חוסר ודאות. את ההגדרה הזו למושג האמונה נתן הרב יונתן זקס במקומות רבים בספריו, במאמריו ובנאומיו, והיא שבה וחזרה אליי בעוצמה רבה מאז החלה המלחמה בין ישראל לאיראן.
מלחמת ישראל-איראן. רק לומר את המילים הללו מעלה פליאה. מדינה קטנטונת נלחמת בענק שגדול ממנה פי 80 בשטח, פי 9 באוכלוסייה, עם מצבורי נפט, ועם גבול שרחוק אלפי קילומטרים ממנה. מי בכלל יכול לדמיין את התרחיש הזה? מילא אם המלחמה הזו הייתה מבוצעת על ידי קואליציה בינלאומית, בראשות המעצמות, או לפחות ארה"ב. אבל נכון לכתיבת שורות אלו, ישראל עושה זאת לבד. בכוחות עצמה. מי היה יכול להאמין שהיא תעשה זאת? מי היה יכול להאמין שהיא תקצור כאלו הישגים, שבעולם עוד ילמדו אותם ועליהם שנים רבות?
בליל חמישי, כשישבתי בממ"ד עם משפחתי, נדהם לקרוא על המתקפה הישראלית באיראן, עטוף בחששות מהצפוי לבוא, חשבתי על ראש הממשלה ועל הקבינט ברגעים הללו של האישור הסופי לתקיפה. הם עומדים להכניס את ישראל למערכה ארוכה וקשה, שמחיריה לא ידועים. כיצד מקבלים החלטה כה גורלית למדינת ישראל? ואני חושב על ראשי הצבא ומערכות הביטחון שהמליצו על הפעולה, תכננו אותו ובנו אותה. ואני חושב על הטייסים שממריאים למשימה במרחק של אלפי קילומטרים מהבית, ולא יודעים האם וכיצד ישובו. מה מעניק את הכוח ברגעים הללו לקבל החלטות ולהוציא את מדינת ישראל למערכה הזו? מה מאפשר לצאת למהלך המסוכן הזה?
אכן, יש הסתברויות והערכות שגורמי מודיעין ומומחי ביטחון מספקים. אבל אף פעם לא מדובר במאה אחוז, ואי אפשר לדעת איזו הפתעה מחכה לנו. אנו מספיק בעלי ניסיון כדי לדעת שאנו לא את הכל יודעים. ותמיד יש קונספציה. ותמיד יש איפכא מסתברא שלא חשבנו עליה. ומי אומר שזה יצליח? ומי אומר שמדינת ישראל לא הולכת למהלך של התאבדות? מספיק שמשהו קטן ישתבש, אפילו תקלה טכנית לא צפויה, כדי שכל התמונה תשתנה מקצה לקצה. מה נותן את האומץ ללכת למהלך בכל זאת?
כאן נכנסת מקומה של האמונה. האמונה אינה אומרת שיהיה לנו בהכרח טוב, ואז עוד יותר טוב ועוד יותר טוב. זו אינה אמונה שאומרת שהיות שא-לוהים אוהב אותנו, לא יקרה לנו רע. אמונה כזו היא פתיות. היא בערות. והיא מסוכנת. כפי שהטעים הרב זקס, האם יכול להיות יהודי אחרי השואה – וכיום אנו יכולים לומר: אחרי 7 באוקטובר – שיכול לומר שאף פעם לא יאונה לנו רע? האם קיומו של א-לוהים שולל את הרע מעולמנו? פתי מי שמאמין שכן. כסיל מי שהולך בעיוורון ולא שוקל את צעדיו מתוך אמונה שהכל יהיה טוב. פושע הוא מנהיג שעל כך מבסס את החלטותיו.
אמונה איננה שוללת את אי-הוודאות שקיים בעולמנו. ההיפך; אמונה מכירה באי-ודאות, אך היא ממלאת אותנו בכוח לצעוד קדימה למרות זאת. "גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עמדי", תיאר זאת דוד המלך במזמורו. דוד לא אמר שהוא לא ירא מהרע כי הוא אינו קיים. דוד לא אמר שהוא לא מפחד כי א-לוהים לא ייתן לאף אחד לפגוע בו. דוד לא ירא מהרע כי הוא חש שא-לוהים עימו, שהוא תומך בו בכל מצב, גם ברגעי הקושי. כך שיכול להיות רע, אבל הוא אף פעם לא לבד.
זו המשענת שהאמונה מעניקה. אמונה אינה מסירה מהאדם אחריות, אלא להיפך; היא עוזרת לו לקחת אותה גם כשאין הוא יודע מה יילד יום. אמונה שכזו מחייבת מבט מפוכח וניהול סיכונים. היא דורשת מהאדם להבין ככל שניתן לקראת מה הוא הולך. אבל בסופו של דבר, כשעליו לקבל את ההחלטה, אין מי שמבטיח לו דבר. אז האמונה מדברת. זו האמונה בכוח שלנו לעשות, להתקדם, להסתכן, לעשות דברים שישנו את חיינו ואת העולם כולו.
כשבן-גוריון הכריז על הקמת מדינת ישראל, למרות האיומים הכבדים מצד מדינות ערב שהן ישמידו את ישראל, הוא ביטא אמונה. כשבגין הורה על הפצצת הכור בעיראק וכשאולמרט הורה על הפצצת הכור בסוריה – הם פעלו מתוך אמונה. וגם כעת, במלחמת איראן, אנו חוזים במפגן עצום של אמונה. זו המורשת היהודית מאז ימי אברהם אבינו, שצווה ללכת מבלי לדעת לאן.
איננו צריכים שיבטיחו לנו שהכל יהיה בסדר כדי להתקדם. מספיק שנדע שאנחנו לא לבד, שאנחנו פועלים מהמניעים הנכונים, וא-לוהים יהא איתנו. יקרה אשר יקרה.
