הרב ד"ר צחי הרשקוביץ (אונ' בר אילן)קריאתו של משה רבינו בפרשה להושע בן-נון בשם חדש מעוררת תהיות באשר לתחושות הבטן של משה ערב שילוחם של המרגלים. מדוע נזקק משה להתערבות חיצונית באופיו של הושע ברגע קריטי זה דווקא, בעוד הושע מלווה את משה כמעט מראשית הנהגתו את האומה? לפיכך, דבריו של רש"י שמקורם בתלמוד הבבלי, בסוטה לד, ב, לפיהם משה התפלל: "י-ה יושיעך מעצת מרגלים", קשים מאוד.
ידועים דברי ר"ב אפשטיין, מחבר התורה תמימה, לפיהם משה חשד שיהושע לא ישכיל לעמוד בפיתוי הריגול, בעוד דווקא במרגלים האחרים לא חשד (תורה תמימה במדבר יג, טז):
"נראה שבאמת לא ידע משה מעצתם ומחשבתם של המרגלים, ורק על יהושע התפלל, מפני שחשש כי אחרי שכל תולדה הולכת אחר עיקרה ושרשה, ויהושע בא מיוסף, ומצינו ביוסף שהביא דבת אחיו, חשש שמא נשתרשה גם בו מדה זו וכמו שנאמר 'מעשה אבות ירשו בנים'. לכן התפלל עליו".
אולם, גם דברים אלו קשים ביותר, והם מבטאים חוסר אמון גדול, והערכה נמוכה מאוד מצידו של משה כלפי הושע, נאמן ביתו ואיש סודו.
לפיכך, אני מבקש להציע כיוון מחשבה אחר. הנחת המוצא של פירוש הגמרא הוא שמשה קרא להושע דווקא כאן בשם יהושע (ראו גם את דברי מהרש"א שהשם יהושע, אותו מצאנו במלחמת עמלק זמן קצר לאחר יציאת מצרים, קרוי על שם סופו, ואז עוד היה מכונה הושע), אולם יתכן שאפשר לפרש שכבר בעת יציאת מצרים, עם הציווי להלחם בעמלק, קרא משה להושע יהושע. אולם, כינוי זה נשתמר בין הרב לתלמידו, כחלק מהתקשורת המיוחדת שהתפתחה ביניהם. תקשורת זו היא שאיפשרה ליהושע להוביל את העם למהלך מלחמתי מוצלח ונועז כל כך, ובכל זאת ללא גביהות לב, ללא התנשאות ויוהרה. הרי בניגוד לפרשת המרגלים, בא לא באה ישועה ציבורית לישראל, בפרשת עמלק הציל יהושע את ישראל מיד שוסיהם, והציל גם את כבוד האומה ותפארתה.
בכדי לנטרל כל אפשרות של כפירה הבהיר משה ליהושע שהוא איננו הושע, מושיע ישראל מכח עצמו, כי אם יהושע, מושיע ישראל בשם ה' ומכוחו. אולם, כאמור, שם זה היה חלק מהשיח הבין-אישי של משה ויהושע, ולא היה נחלת הכלל. לפיכך, כאשר ממנים שבט אפרים את נציגם לשליחות הריגול הם ממנים את הושע בן-נון, ולא את יהושע, מאחר שהם לא הכירו אותו בשם זה.
אולם, חששו של משה בעת מלחמת עמלק היה מוצדק. הוא הניח, ובצדק, שהעם יראה ביהושע דמות נערצת, אולי אפילו אלטרנטיבה מנהיגותית למשה, בשל כוחו הצבאי הרב. זו גם הסיבה שבגינה ביקשו העם את הושע להיות שליחם. מדובר היה כאן בהתרסה, בהעצמה של אישיותו אל מול מורו ורבו, משה. לפיכך, ברגע זה חש משה צורך להפוך את השינוי בשמו של יהושע לפומבי. לאמור, לא עוד מושיע של ישראל, כי אם מושיע בשם ה'.
בעשותו זאת גילה משה רבינו למי שמורה נאמנותו של הושע, ובכך ביקש ככל הנראה להנמיך את להבות המרד שכבר החלו לתסוס. גם אם כבר חש משה שהשליחות עלולה להסתיים בכי רע, הוא כבר לא היה יכול לחזור בו. מעשה כזה היה מתפרש כהליכה נגד רצון העם, כמתקפת נגד אל מול הנסיון לערער את מנהיגותו.
יתכן שבפירוש זה נעוץ סוד נוסף מסודות פרשת שלח, הפרשה העגומה שהותירה את אבותינו במדבר ארבעים שנה. רבים מתקשים באשר לשאלה מדוע דווקא כלב מנהל את המלחמה הגדולה למען משה, בעוד יהושע נדמה פסיבי לחלוטין. אולם, לימים, דווקא יהושע הוא זה שנבחר להנהיג את האומה, ואילו כלב, המנהיג והמצביא הדגול, איש שבט יהודה, איננו נבחר כמנהיג לאומי.
יתכן שיהושע הרגיש שהעם אכן רוצה במנהיגותו, ומבקש להשתמש בו ככלי ניגוח לשם הדחת משה רבינו. בשל כך, נזהר יהושע להצניע את עצמו, ולא להחשף במרכז הבמה. חשיפה כזו, גם אם תחילתה ממקור של קודש, ומתוך רצון להעצים את דמותו של משה, עלולה היתה להתברר כהכרעה מסוכנת, שתאיים על משה. אם יהושע היה שם עצמו במרכז הבמה העם היה מיד נוהה אחריו, ומאלץ אותו להדיח את משה.
דווקא צניעותו של יהושע, וחוסר נכונותו ללכת אחרי הסחף הפופולרי סביבו, הם שהוכיחו את כשירותו לשמש לימים כמנהיג האומה. המנהיג האמיתי איננו חמור קופץ בראש, אלא כזה שממתין עד לרגע שבו מנהיגותו נדרשת.
כך למדנו על כמה פנים באישיותו המרתקת של הושע בן-נון, הוא יהושע.
(שלח תשסט)
