הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)"אתם ניצבים היום כולכם… לעברך בברית ה' אלוקיך ובאלתו".
המדרש (תנחומא, ניצבים) מונה את הברית המתוארת בתחילת הפרשה כברית השלישית הנכרתת עם ישראל מאז צאתם ממצרים. הראשונה נכרתה בעת היציאה ממצרים, והשנייה במעמד הר סיני. ריבוי הבריתות וחזרה עליהן נראה כמעשה מיותר. זוג נשוי אינו עורך חופה וקידושין בכל יום מחדש. השגרה שבחיים משותפים היא ברוכה, וכל צורך בכינון מחודש של הקשר מטיל לכאורה ספק בעצם קיומו. ואכן, המדרש מיד תוהה על כך:
" ולמה כרת עמהן כאן, מפני שאותה שכרת עמהם בטלוה ואמרו 'אלה א-להיך ישראל' (שמות לב ד), … ללמדך שכשם שמשביעין את הסוטה, כך השביע הקדוש ברוך הוא את ישראל".
על פי המדרש, עם ישראל סטה מן הדרך ובגד בה'– הוא הפר את הברית, ועל כן יש צורך בברית חדשה. הוא עומד בפני בירור משפיל כאישה סוטה, בירור שנועד לוודא את המחויבות שלו לקשר.
הסבר אחר שהציעו מפרשים לצורך בכריתת ברית נוספת הוא הצורך בהרחבת החלות של הברית הקודמת ובחיוב הדורות הבאים שאינם נוכחים בעת הברית הראשונה, ויש הסברים נוספים. המשותף להם – סיבת החידוש הוא החיסרון שבברית הקודמת, אם משום שהופרה ואם משום שהייתה חסרה מרכיב. כך או אחרת, הברית צריכה עדכון וגרסה חדשה.
בשונה מן הכיוון הפרשני הכללי הזה, מובאים במדרש תנאים לדברים דעת רשב"י ש"אין לך דבר בתורה שלא כרת עליו המקום ארבעים ושמונה בריתות". הספירה מבוססת על מכפלה של שלוש הבריתות שמובאות בתנחומא בארבע החובות מול התורה: ללמוד, ללמד, לשמור ולעשות. וכל אלו מוכפלים שוב בארבע: בברכת ברוך כללית ופרטית ובקללת ארור כללית ופרטית. ההתייחסות הזו מזכירה את הפולמוס על מספר המכות שהיו במצרים, כפי שהוא בהגדה של פסח (כמה לקו במצרים וכמה לקו בים). ונראה שרשב"י מתאמץ דווקא להרבות במספר הבריתות ככל שניתן. בהמשך לדבריו, בדיקה מדוקדקת מעלה שהתורה מלאה בבריתות של ה' עם בני ישראל. בפרשת יתרו "ושמרתם את בריתי" ובפרשת כי תבוא "אלה דברי הברית" ועוד. ואלו גם לא ייפסקו במהלך ההיסטוריה. עם הכניסה לארץ ועם עליית עזרא ונחמיה ועוד.
ריבוי הבריתות והרצון לראות בכל ברית- בריתות נוספות שהיא מכילה, מעידים שברית מתחדשת ונוספת מטרתה קישור ועיבוי ולא תיקון והנחת טלאי. תוספת ברית היא העמקה מתבקשת של ברית קיימת. כפי שהציע רשב"י. הברית עם התורה אינה ברית אחת, משום שהיא מחלחלת לחיי האדם ברבדים רבים מדי. הוא מחויב ללמוד אותה, הוא מחויב ליצור ממנה ולהנחיל אותה, הוא מחויב לקיים ולשמור. את כל אלו הוא עושה תחת אזהרה אבל גם מתוך הכרה בערך התורה, בברכתה ובתרומתה המכרעת לחייו. כל זה מתרחש מול התורה ככלל ומול כל חלק ממנה בפרט. כל ברית היא ביטוי להיקשרות מסוג שונה, והדגשת ההיבטים השונים, לבישת הצורות השונות של התורה בחיי האדם, היא ברית נוספת שהוא כורת עם אלוקיו.
ברית, כך מתברר, איננה ביטוי לשיקום מערכת יחסים כושלת. היא ביטוי לשדרוג והעצמה. ברית היא גילוי של עוד רובד של שיתוף והיא למעשה, חלק מהדינמיות של הקשר, כל קשר. אם לא נעצור כדי לכרות שוב ושוב את הברית, משמע שאבדה החיוניות, משמע שהקשר שוקע והופך לזיכרון רחוק – במקום להיות ממשות חיה.
היבט אחר של הבריתות המתחדשות הוא להביט עליהן מנקודת המבט של הקב"ה. וגם כאן ישנן שתי אפשרויות להתחייבות החוזרת של הקב"ה להיות לנו לאלוקים, על אף ולמרות שהמרינו את פיו. האחת היא סירובו של הקב"ה להתנתק מאתנו, להבדיל, כאותו "סרבן גט" סדרתי (כפי שהציגו הנביאים לא אחת) והוא כובל אותנו שוב ושוב מחדש לקשר איתו. והשנייה היא, לראות בו את "האוהב שבור הלב"- אותה אישה עגונה המבקשת את אישה שרחק ממנה, "מלך אסור ברהטים" המבקש את אהבת נעוריו.
אלו הן שתי תמונות שונות, שתיהן מותירות על כנו את עצם המחויבות של קשר בל יינתק. ניתן להציע שהקשר של הקב"ה אלינו מתעצם עם חלוף השנים. הקב"ה נקשר אלינו בהתחייבות שיש לה תוקף הולך ומתחזק.
בסליחות אנו מבקשים: "זכור לנו ברית אבות כאשר אמרת וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור" וגם- "זכור לנו ברית ראשונים כאשר אמרת וזכרתי לכם ברית ראשונים". הקב"ה עונה לנו: "וְזָכַרְתִּ֨י אֲנִ֧י אֶת־בְּרִיתִ֛י אוֹתָ֖ךְ בִּימֵ֣י נְעוּרָ֑יִךְ וַהֲקִמוֹתִ֥י לָ֖ךְ בְּרִ֥ית עוֹלָֽם". בריתות הנעורים, ברית הראשונים, הן רק הבסיס. משם ואילך, נכרתת ברית קיומית, ברית עולם. (נצבים-וילך תשע"ח)
