סעודיה ואנחנו

ד"ר מרדכי קידר

בימים אלו, כשהמזרח התיכון משתחרר מאימת האיראנים, גוברות השמועות על אפשרות הצטרפות סעודיה למעגל מדינות הסכמי אברהם, במסגרת רחבה של הסכמים שיכללו מספר מדינות נוספות דוגמת סוריה, לבנון, פקיסטן, אינדונזיה, מלזיה, מאוריטניה ואולי עוד. הנשיא דונלד טראמפ מטיל את כל כובד משקלו על העניין, ובשבוע הבא מוזמן אליו ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, כנראה כדי לעמוד לצידו של טראמפ כשזה יודיע על ההתפתחויות בשידור חי.

ללא ספק, היהלום שבכתר "הסדר החדש" יהיה סעודיה. כדי להבין את המדינה הזו, יש להבין את מערך השיקולים של ממלכה חשובה זו. בראש מערך זה נמצא הפחד מפני איראן, השכנה השיעית השוכנת מעבר למפרץ, פחד אמיתי המבוסס על ניסיון מר. כולם בסעודיה זוכרים היטב את ליל ה-14 בספטמבר 2019, שבו תקפה איראן מתקני נפט ענקיים של חברת ערמקו והשביתה כמחצית מיצוא הנפט הסעודי למשך חודשים ארוכים. הפגיעה הכלכלית הייתה אדירה, אבל סעודיה לא הגיבה. מאז היו עוד תקיפות נגד מתקני נפט סעודיים, כולל בשנת 2021 בראס תנורה. עד היום, הסעודים פוחדים מאיראן פחד מות, ולכן אינם מגיבים לתקיפות האיראניות. במהלך 12 ימי מבצע "עם כלביא" קיוו הסעודים שהמשטר באיראן יקרוס, אבל טראמפ עצר את המלחמה מוקדם מדי והמשטר האיראני ניצל, לדאבונם של הסעודים.

הפחד הסעודי מאיראן נובע ממאזן הכוחות בין שתי המדינות. הצבא הסעודי מותש בשל המלחמה הכושלת שהוא ניהל במשך שמונה שנים (!) נגד "חיזבאללה של תימן", מיליציית החות'ים, שפגעו ללא הרף במטרות אסטרטגיות בסעודיה, בעיקר שדות תעופה ומתקני נפט. ככל שהמלחמה נמשכה, היכולת הצבאית של החות'ים רק הלכה וגברה, בזכות האיראנים, בעוד היכולת הסעודית הלכה והצטמצמה, גם בהיבט המדיני: ארה"ב – שבתקופת כהונת טראמפ הראשונה תמכה במלחמת סעודיה נגד החות'ים – הסירה בימי ביידן את הארגון "הפרוקסי האיראני" הזה מרשימת ארגוני הטרור, ומנגד העלתה את עניין זכויות האדם בסעודיה למרכז השיקולים המנחים את מדיניות ארה"ב כלפי הממלכה. במסגרת זו פורסם הדוח המביך על חיסול העיתונאי הסעודי ג'מאל ח'אשוקג'י באיסטנבול באוקטובר 2018, והפרסום ייבש את שארית הרצון הטוב שהיה בממשל ביידן כלפי הממלכה.

המצב הכלכלי של סעודיה איננו טוב, למרות הנפט, בשל מספר סיבות: מחירו הנמוך של הנפט יחסית לעבר, העצמאות האנרגטית של ארה"ב, התחרות הבינלאומית הקשה בין מפיקות הנפט והגז ומעבר מדינות לאנרגיה המופקת ממקורות נקיים כמו רוח ומים, כדי לצמצם את זיהום האוויר ואת ההתחממות הגלובלית. משבר הקורונה בשנת 2020 הגביר את הקשיים הכלכליים של סעודיה עקב הצניחה החדה בצריכת הנפט, בעיקר על רקע השבתת התעופה האזרחית למשך חודשים ארוכים. מנגד, המאבקים הפנימיים בתימן, בעיראק ובסוריה, שסעודיה סייעה לנאמניה בהן, הטילו עול כבד על האוצר הסעודי במהלך העשור האחרון.

יורש העצר, מחמד בן סלמאן, שואף להעביר את הממלכה מכלכלת נפט לכלכלה מגוונת ("פרויקט 2030"), אלא שהדבר מצריך מערכת חינוך המכשירה מהנדסים ובעלי מקצוע אחרים במשך שנים רבות, ומערכת חינוך כזו נמצאת עדיין בחיתוליה.

מחמד בן סלמאן – האם יהיה מלך סעודיה?

סעודיה קרויה על שם משפחת המלוכה, אל-סעוד. אבי המשפחה, עבד אלעזיז אבן סעוד, הקים את הממלכה בספטמבר 1932, ואחרי מותו מלכו בה שישה מבניו: סעוד, פייצל, ח'אלד, פהד, עבדאללה וסלמאן. עד היום, המלוכה עברה בין האחים בהסכמה רחבה שהעניקה למלך שנבחר לגיטימיות גדולה. סלמאן, המלך הנוכחי, החליט שהגיעה העת להעביר את שרביט המלוכה לדור הנכדים, למרות שיש עוד אח, מחמד, היכול לרשת אותו. החלטה זו של המלך לא התקבלה בשביעות רצון במשפחה.

אלא שהבעיה הגדולה יותר התעוררה בשל בחירת היורש. המלך הנוכחי, סלמאן, בחר בבנו מחמד כיורש עצר, למרות גילו הצעיר (יליד 1985) בעוד במשפחת השלטון יש נכדים – בני המלכים הקודמים – שהם מבוגרים ממנו בשנים רבות. בחירת צעיר לפני מבוגר מנוגדת למסורת התרבותית של המזרח התיכון, ולכן סובלת מהיעדר לגיטימציה. בנוסף, רבים מהנסיכים האחרים מילאו בממלכה תפקידים בכירים – שרים, מפקדים בצבא, מנהלי חברות ענק – בעוד כשנבחר מחמד בן סלמאן לתפקידו באמצע 2017 הוא היה חסר כל ניסיון בתחומים אלו.

מאז 2015, עת כיהן כשר הביטחון, עמד מחמד בן סלמאן מאחורי המלחמה בתימן, ולכן הוא נחשב כמי שסיבך את הממלכה במלחמה כושלת זו. בנובמבר 2017 הוא כלא עשרות מבני משפחת המלוכה במלון "ריץ קרלטון" בריאד, השפיל אותם, סחט מהם סכומים אגדיים בטענות שחיתות ואף גרם למותם של שניים מהם. מעשיו אלו מנוגדים לחלוטין לקוד ההתנהגות המקובלת בחברות מזרחיות, והם עוררו נגדו זעם רב בקרב משפחת המלוכה.

באותו חודש התרחש פיאסקו מדיני מביך, שבמהלכו אילץ בן סלמאן את ראש ממשלת לבנון, סעד חרירי, להתפטר בשידור חי כשהיה במעין מעצר בסעודיה, דבר שעורר את זעם נשיא צרפת, מקרון. לעומת זאת, מאמציו של בן סלמאן לסייע למורדים הסונים בסוריה במלחמתם נגד אסד, חביב האיראנים, צלחו, והמשאבים הרבים שהשקיע במרידה בסוריה הקנו לו מעמד חשוב בקרב השלטון הסורי החדש. ממשל ביידן כפה על סעודיה לחדול ממלחמתה הכושלת ורבת הנפגעים בתימן, ואילץ את בן סלמאן להכריז על "תכנית שלום".

בן סלמאן היה הדמות הדומיננטית בחרם שהטילו סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין ומצרים על קטאר בנובמבר 2017. מדינות אלו זעמו על הברית בין קטאר ואיראן, על תמיכת קטאר בארגוני "האחים המוסלמים" ועל האופן שבו מאתגר ערוץ אלג'זירה הקטארי את הלגיטימיות והיציבות של השלטון במדינות ערב כולן. טענות אלו הצטרפו לטענות שהחלו עוד בשנת 2011, שעל פיהן ערוץ אלג'זירה אחראי במידה רבה לשרשרת האסונות שקיבלו את הכינוי "האביב הערבי", הפילו שליטים ומשטרים, עלו בחיי מאות אלפי ערבים, בסוריה, בעיראק, בתימן ובלוב, וגרמו להגליית מיליונים לחיי אומללות וסבל. למרות כל זאת, נכשל בן סלמאן בהכנעת קטאר, ובתחילת 2021 הוא אולץ להסיר ממנה את המצור והחרם.

גולת הכותרת של הבעיות שבהן סיבך בן סלמאן את סעודיה היא פרשת חיסול העיתונאי הסעודי הגולה ג'מאל ח'אשוקג'י בקונסוליה הסעודית באיסטנבול באוקטובר 2018. ארדואן, נשיא טורקיה, ניצל אירוע זה כדי להשחיר את שמה של סעודיה בכל רחבי העולם וגרם להידרדרות קשה במעמדה בקרב מנהיגי המפלגה הדמוקרטית בארה"ב. ממשל ביידן חשף דוח של המודיעין האמריקני על חיסול ח'אשוקג'י והטיל סנקציות על המעורבים בו, למעט בן סלמאן בשל "חסינות" שיש לו כמנהיג המדינה. עם זאת, הנזק התדמיתי שגרם חיסול ח'אשוקג'י לסעודיה ולבן סלמאן עצמו גדול מאוד, בעיקר בעיני ממשל ביידן, ששם את "זכויות האדם" במרכז שיקוליו. טראמפ הפך את התמונה, וכיום בן סלמאן הוא הפייבוריט של ממשל טראמפ.

לאורך השנים האחרונות מחזק בן סלמאן את מעמדו בסעודיה באמצעות רפורמות חשובות לדור הצעיר: קיצוץ סמכויות "משטרת המוסר", היתר נהיגה לנשים, ביטול חובת נשים להיות מלוות בגבר ולכסות את שיער ראשן, הקמת העיר העתידנית ניאום, רפורמות כלכליות ("פרויקט 2030") ועוד. כשר ביטחון, הוא שולט על אמצעי מודיעין המאפשרים לו לאתר ולנטרל כל התנגדות לו ולעתידו כמלך.

קשה להשתחרר מהתחושה שבשל התנהלותו של מחמד בן סלמאן, ולמרות שסעודיה עדיין נהנית מעמדת הנהגה בזירה הערבית, היא מדינה חלשה מבחינה צבאית, והמשפחה השלטת בה עוברת בשנים האחרונות טלטלות לא פשוטות. התשתיות הכלכליות שלה חשופות לפגיעה, ואויביה – ובראשם איראן – עדיין מאיימים עליה.

מרבית הצעירים בסעודיה רואים במחמד בן סלמאן רוח רעננה וחדשנית, מקובלת ואהודה, אלא שהתנהלותו מאז שמונה ליורש העצר מול האתגרים שבפניהם עומדת סעודיה, לא תורמת ללגיטימציה שלו בעיני הגורמים המסורתיים בסעודיה.

מסקנות שישראל חייבת להסיק

אחרי שישראל הציגה "בשידור חי" את יכולותיה המודיעיניות והמבצעיות מול איראן, קשרים של סעודיה עם ישראל הם בראש ובראשונה אינטרס סעודי, ולכן אסור לישראל לשלם דבר עבור קשרים אלה. ישראל יכולה – ולכן גם חייבת – להציב תנאים ברורים לקשרים עם סעודיה: ניתוק קשרים אלו מכל הקשר הפלסטיני, כולל החלת ריבונות ביו"ש, הצבת שגרירות סעודית בירושלים, הכרה בישראל כמדינת העם היהודי והתחייבות לתמוך בישראל במוסדות בינלאומיים.

נתניהו נפגש בעבר עם יורש העצר, מחמד בן סלמאן, וסביר להניח שנושא ההכרה ההדדית והנורמליזציה עלה בין שניהם אך לא הגיע לידי מימוש, לצערו ולאכזבתו של נתניהו. לא צריך דמיון פרוע כדי לתאר את החגיגה שיעשו בליכוד לפני הבחירות הבאות, אם סעודיה תצטרף לנורמליזציה עם ישראל.

מלחמת הדת בין סעודיה והפלסטינים

זה כחמש שנים מתחוללים חילופי גינויים וגידופים בין משתמשי המדיה החברתית מסעודיה, איחוד האמירויות ובחריין מצד אחד, ופלסטינים ותומכי "הבעיה" שלהם מצד שני. שמענו וראינו לאורך הזמן הזה אנשים כמו רואף אלסעין הסעודי ועבדאללה אלהדלק הכוויתי, הטוענים שלפלסטינים אין טענה על ארץ ישראל, כי היא שייכת ליהודים על פי הקוראן. הפלסטינים מצידם העתירו על בני חצי האי ערב קללות וחרפות על בגידתם בעניין הפלסטיני. וכל כך למה?

זה שנים ההתרסה כלפי הפלסטינים עלתה דרגה, שכן דוברים ממדינות חצי האי ערב טוענים שמסגד אל-אקצא המוזכר בקוראן והכבוש בידי היהודים – מוטיב מרכזי בנרטיב הפלסטיני שנתן את הכינוי לאינתיפאדה השניה – נמצא לאמיתו של דבר בסעודיה ולא בירושלים, ובכך הם מערערים את היסוד הדתי של המאבק הפלסטיני נגד ישראל.

בפי הפלסטינים ותומכיהם שגורה המסורת האסלאמית הגורסת שמסגד אל-אקצא שבירושלים הוא "הקיבלה (=כיוון התפילה) הראשונה, המסגד השני (שנבנה 40 שנה אחרי בריאת העולם שהחלה במכה) והמקום הקדוש השלישי (אחרי מכה ומדינה)". מכאן מרכזיותו של אל-אקצא לאסלאם, ומעמדו זה האפיל בשנים האחרונות על מכה ומדינה, וזו אחת הסיבות לכעס של  הסעודים על הפלסטינים.

הטענה שאל-אקצא במקור לא היה בירושלים כבר איננה רק נחלתם של משתמשי המדיה החברתית, אלא שודרגה באמצעות מאמר שפרסם פובליציסט סעודי ששמו אוסאמה ימאני בעיתון עוכאט', עיתון סעודי רשמי שלא היה מעז לפרסם מאמר כזה ללא רשות מוקדמת מרשויות המדינה ומהסמכות הדתית העליונה שלה. המאמר פורסם ביום שישי (!) 13 בנובמבר 2020 ונמצא ברשת עד מועד כתיבת שורות אלו, למרות הדרישה הפלסטינית להסירו.

כותרת המאמר: "היכן נמצא מסגד אל-אקצא?". עצם העלאת השאלה הזו מציבה ספק על הנחת היסוד שמסגד אל-אקצא נמצא בירושלים. במאמר מביא הכותב הוכחות מהמקורות האסלאמיים על כך שירושלים לא הייתה כיוון התפילה הראשון של מחמד, שכן המסגד בהר הבית נבנה רק בימי הח'ליפים של בית אומיה, כ-60 שנה אחרי מות מחמד.

במאמרו ימאני כותב: (תוספותיי בסוגריים): (הח'ליף האומיי) עבד אלמלכ בן מרואן בנה את כיפת הסלע בשנת 691 לסה"נ בשל התמרמרות הציבור על אי יכולתם לקיים את מצוות החג' למכה, מכיוון ש(עבדאללה) בן אלזובייר (שליט מכה שמרד בשנת 682 בשלטון בני אומייה בדמשק) היה דורש שהבאים לחג' יישבעו לו שבועת אמונים. לכן (הח'ליף האומיי) עבד אלמלכ בנה את (כיפת) הסלע, כדי שהציבור יבוא אליה לחג' במקום למכה, כמו שתיאר אבן ח'אליכאן (היסטוריון מוסלמי מהמאה ה-13).

ימאני מוסיף במאמרו: "מסגד אל-אקצא כמו שתיאר אלואקדי (היסטוריון מוסלמי בן המאה ה 8-9) נמצא בג'ועראנה (כפר הנמצא כ-30 ק"מ מצפון מזרח למכה)… המסקנה אשר אנחנו מגיעים אליה היא שהמחלוקת הזו בין הסיפורים ואלה שסיפרו אותם נובעת מעניינים פוליטיים שגוייסו לטובת אירועים, עניינים ועמדות פוליטיות שאין להם שום קשר עם האמונה (האסלאמית), המעשים הטובים או הפולחן הדתי".

ימאני אומר בצורה מרומזת אבל ברורה לחלוטין את הדברים הבאים: בשלהי המאה השביעית, פרצו מחלוקות ומאבקים פוליטיים בין המרכז במכה שהיה בשליטת משפחת בני האשם ובהנהגת עבד אללה בן אלזובייר ובין המרכז בדמשק, מחוז המגורים של בני אומייה, בראשות הח'ליף עבד אלמלכ בן מרואן. בשל הסכסוכים הללו, סגר אבן אלזובייר את שערי מכה בפני בני אומיה, וכתוצאה מכך בחרו בני אומיה את ירושלים כמקום חלופי לחג'. כדי לתמוך בכך באמצעים דתיים, הם המציאו סיפורים (חדית', התורה שבעל פה האסלאמית) על כך שהנסיעה בלילה של מחמד המוזכרת בפרק 17 בקוראן הייתה בעצם לירושלים, בעוד בפועל היא הייתה למסגד שנקרא "אל-מסג'ד אל-אקצא", שהיה ליד הכפר ג'ועראנה הנמצא 30 ק"מ צפונית מזרחית ממכה.

העמדת הדברים כך מערערת באופן קשה – אם לא מבטלת לחלוטין – את הבסיס הדתי של הדרישה הפלסטינית לקבל את (מזרח) ירושלים כבירה למדינה הפלסטינית, ומצמצמת את הבסיס לתביעה הזו לתחום הלאומי והטריטוריאלי. יש בעמדה סעודית זו פגיעה קשה בעניין הפלסטיני, הן בהיבט הלאומי שלה כפי שמוצג בידי אש"ף והרש"פ, והן בהיבט הדתי שלה כפי שמוצג על ידי החמאס והג'יהאד – שני ארגונים שיצאו מהחממה האידיאולוגית של "האחים המוסלמים", שנואי נפשם של הסעודים.

הפלסטינים וחבריהם משתוללים מזעם בגלל המאמר הזה. ד"ר עלי אלאעוור, פלסטיני שכתב את הדוקטורט באוניברסיטה העברית ובהרווארד, כינה את אוסאמה ימאני בכינוי "שודד דרכים", וערוץ הטלוויזיה התורכית TRT האשים את ימאני במיחזור טענות של ישראלים וציונים.

בכך, אני חייב להודות, יש צדק רב. לפני כ-40 שנה, כשלמדתי לתואר ראשון בערבית ובמדעי המדינה באוניברסיטת בר-אילן, שמעתי ממורי ורבי, ד"ר ישעיהו גולדפלד ז"ל, את הסיפור האמיתי על קידוש ירושלים על ידי בני אומיה כמשקל נגד לקדושת מכה ומדינה, ובשנת 2008, לפני 12 שנים, העליתי לאתר יוטיוב את הסרטון הראשון שלי בערבית עם הטענה שאל-אקצא המוזכר בקוראן נמצא בג'ועראנה ו"הועבר" לירושלים על ידי בני אומיה כתחרות למכה ובגלל מרד עבד אללה בן אלזובייר שסגר אותה בפני בני אומיה.

עם השנים אימצו עוד חוקרים את הסברה הזו, ובהם ד"ר יוסוף זידאן המצרי, רשיד אילאל המרוקני, נביל פיאד הסורי ועוד רבים. האחים המוסלמים במצרים הגדילו לעשות והפיקו סרטון ליוטיוב, ובו הם מציגים במסך חצוי את יוסף זידאן אומר משפט ואותי אומר משפט דומה, וחוזר חלילה, והמסקנה שלהם היא שהחוקר המצרי למד את הדברים מהחוקר היהודי, הישראל, הציוני, ד"ר מרדכי קידר, רחמנא ליצלן.

אינני יודע אם טענה זו נכונה, כי ייתכן מאוד שד"ר זידאן יודע את הדברים ממקור אחר, אבל אני חייב להודות שהסרטון הזה של האחים המוסלמים עשה לי נחת רב. זה שנים אני מעלה את הסיפור האמיתי של קידוש ירושלים בימי בית אומיה גם לטוויטר, ואלפי העוקבים שלי נחשפו לו. בתגובות קיבלתי קללות, אבל גם הסכמה.

ישראל חייבת להציב תנאים ברורים לקשרים עם סעודיה: ניתוק קשרים אלו מכל הקשר הפלסטיני, כולל החלת ריבונות ביו"ש, הצבת שגרירות סעודית בירושלים, הכרה בישראל כמדינת העם היהודי והתחייבות לתמוך בישראל במוסדות בינלאומיים

לפני כשנתיים ערכתי משאל בטוויטר, ובו שאלתי את העוקבים אם הם מסכימים לטענה שמסגד אל-אקצא האמיתי נמצא בג'ועראנה שבסעודיה. למשאל הגיבו 1,744 קוראים. 27.8% הסכימו לטענה, ואילו 72.2% התנגדו לה, כלומר יותר מרבע מסכימים שמסגד אל-אקצא המוזכר בקוראן אינו בירושלים. זו מהפכה, לא פחות, שכן אם המדגם מייצג את דעת הקהל בקרב מוסלמים, זו מהפכה אמיתית, ולכן הפלסטינים וחבריהם חוששים מהתפתחות חמורה זו מבחינתם.

מה ההמשך למלחמת הדת בין הסעודים והפלסטינים? אינני נביא ואינני יודע מה יהיה בעתיד, אבל ברור לחלוטין שהפלסטינים וחבריהם, ובעיקר דוברי האחים המוסלמים, חמאס, הג'יהאד, הקטארים, אלג'זירה והטורקים, יכוונו את חיציהם אל הנקודה הרגישה של בני משפחת סעוד והיא שליטתם בחיג'אז, במכה ובמדינה.

בני משפחת סעוד אינם במקור מהחיג'אז אלא מרמת נג'ד, האזור של עיר הבירה ריאד. מאז ימי המלך המייסד של הממלכה, עבד אלעזיז בן סעוד, מלכי סעודיה מכנים את עצמם בכינוי "ח'אדם אלחרמיין אלשריפיין" – "משרת שני המקומות הקדושים" כלומר מכה ומדינה, שכן הכינוי הזה מקנה גושפנקה דתית לשלטונם על אזור לא שלהם שהם כבשו לפני כמאה שנה וסילקו משם את המושל הלגיטימי, השריף חוסין, ואת בניו עבדאללה ופיצל.

ליבי אומר לי שלנקודה הזו יופנו חיצי הביקורת של מתנגדי הסעודים, שכן האיראנים גם הם מנסים בתעמולתם נגד בית המלוכה הסעודי לפגוע בלגיטימיות הדתית של שליטת בית סעוד על מכה ומדינה, המקומות המקודשים לכל המוסלמים, כולל השיעים.

דבר נוסף, חשוב לא פחות, הנובע מהעימות הזה הוא התגברות הנכונות בקרב מוסלמים לבדוק ולבחון את מקורות האסלאם ובעיקר את החדית' ואת הפרשנות לקוראן, טקסטים שנכתבו לאורך דורות, שכן מקורות אלו נחשבו עד לפני כמה שנים ככאלו שאסור לערער על תוקפם וקדושתם. חשיפת השיקולים הפוליטיים, הכיתתיים והשלטוניים שעמדו מאחורי יצירת החדית' האסלאמי לאורך הדורות, הופכת היום לעניין פוליטי של כאן ועכשיו.