ליאת שוקרון (עורכת המגזין בשבתון)הבשורה הטובה: יותר חוקים, למשל בתחומי העבודה, מתקנים עיוותים ומשפרים את מצב הנשים. חצי הכוס הריקה: היישום והאכיפה בשטח– לוקים בחסר. לרגל "יום האשה הבינלאומי" שצוין בשבוע החולף, שוחחנו עם פרופ' רות הלפרין-קדרי, ראש מרכז רקמן לקידום מעמד האישה וסגנית יו"ר ועדת האו"ם לביעור אפליה נגד נשים. ההלכה והנשים? "עד שלנשים לא תהיה אותה לגיטימציה של הובלת השיח, הפרשנות והמנהיגות הדתית- הדת כנראה תמשיך להיות כלי שמדכא ולא משחרר נשים", ציטוט מפיה. ריאיון לבעלות לב חזק
יום האישה הבין לאומי חל בשבוע שעבר, והביא איתו את הנתונים השנתיים שממשיכים להציג הבדלים בלתי נתפסים בין גברים לנשים- באיוש תפקידים בכירים, בגובה השכר, בצבא, בייצוג נשים בראשות רשויות מקומיות, בכנסת ובתפקידי שרות, ועוד. פרופסור רות הלפרין-קדרי, ראש מרכז רקמן לקידום מעמד האישה וסגנית יו"ר ועדת האו"ם לביעור אפליה נגד נשים, מעלה בפנינו את הסוגיות הבוערות בארץ ובעולם, ומסבירה מה לדעתה תפקיד הדת בסיפור הזה.
מה אפשר להגיד על מעמד הנשים בארץ לעומת מדינות אחרות בעולם המערבי?
"אם אנחנו רוצים להשוות את עצמנו למדינות המפותחות יש לנו בעיה מאוד גדולה", משיבה פרופ' הלפרין-קדרי ומפרטת: "הדין הדתי, מכיוון שאין בישראל חופש בחירה בנישואין, והדינים הדתיים, כולל כמובן ההלכה היהודית, גורמים לאפליה מאוד קשה נגד נשים. הבעיה של עגונות ומסורבות גט ייחודית לישראל ולא קיימת בשום מדינה אחרת בעולם המערבי, במקום שיש בו נישואין וגירושין אזרחיים. זו לא בעיה רק של נשים יהודיות. גם נשים ערביות, מוסלמיות, דרוזיות או בדואיות נתונות לשליטת הדינים הדתיים שלהן, וגם הם מפלים נשים בצורה קשה. בכל הפרמטרים האחרים, בכלליות, המצב אצלנו ממוצע.
"אפשר להגיד לשבחנו שיש לנו הסדרים חקיקתיים מתקדמים בכמה תחומים, יותר מאשר במדינות אחרות, אבל יש לנו קושי גדול מאוד ביישום ובאכיפה שלהם. למשל, בחקיקת עבודה, המחייבת שכר שווה עבור עבודה שוות ערך ומנוסחת בכלים מתקדמים, היישום והאכיפה לוקים בחסר- יש הפרשים בשכר בין גברים לנשים, ונשאלות בראיונות עבודה שאלות שאסור לשאול אותן, כשהמרואיינת במלכוד. המדינה לא מציעה מנגנונים שיגנו על עובדים שמבקשים להבטיח את הזכויות שמגיעות להם. קשיים נוספים שיש לנו נובעים מסדרי עדיפויות ששמים את הצרכים של הנשים, וגם הילדים, בתחתית סולם העדיפויות. למשל, כלים שמאפשרים להקל על הורים את השילוב בין משפחה ועבודה. לדוגמא, חופשת לידה והורות- חופשה שהיא גם לאבות, אבל לצד החופשה של האמהות ולא רק במקום. בישראל יסתכלו על זה כמותרות, כי העוגה התקציבית שלנו מצומצמת ומעמידה את הנושאים האלה שלא בראש, הרי תמיד יש את הוצאות הביטחון. בכל מה שקשור לאלימות נגד נשים; אלימות מינית, אלימות במשפחה ובכלל, מצבנו בכי רע, אבל לא יותר רע מאשר הממוצע במדינות שאנחנו משווים עצמנו אליהן. בכל מקום יש קושי גדול שנובע מהיעדר הקצאת משאבים ואכיפה, ובתי משפט שלא תמיד מודעים ועדיין יש בקרבם לא מעט דעות קדומות, חוסר אמון וסטראוטיפים נגד נשים, וגל טענות בדבר נשים שמגישות תלונות שווא, וזו תופעה שמשתיקה נשים נפגעות".
נושא נוסף שפרופ' הלפרין-קדרי מצינת שנחווה בישראל בצורה חזקה יותר ממדינות אחרות, הם המאבקים שנוגעים לילדים בשאלת הורות אחרי פרידה וגירושין. לטעמה, הניסיונות האחרונים לבטל את חוק חזקת הגיל הרך, כך שילד להורים גרושים שגילו צעיר מ-6 שנים לא יעבור אוטומטית לסמכות אמו, ואם תחלוק עם האב- גם תשלומי המזונות של האב יפחתו משמעותית, מקוממים. הפרופסור מאמינה כי התביעה, שכותרתה "שוויון"- רחוקה מכך שנות אור, משום שאין שוויון: לא בשלב הגירושין, שנשלטים ע"י דין דתי מפלה, ולא ברמה הכלכלית ברמת ההשתכרות של נשים וגברים- בפערים של 30-40%, בדפוסי העבודה השונים בין גברים לנשים ובזמן בו הנשים משקיעות במשפחה ובגידול הילדים. רות מאמינה שמיעוט הגברים באמת רוצים את הילדים הצעירים בסמכותם מסיבות כנות, ורובם מונעים מצמצום נטל המזונות.
תופעה אחרת, ייחודית לישראל, שהכניסה לתדהמה אפילו את הוועדה לביעור אפליה נגד נשים של האו"ם, היא הדרת נשים: "הדרת נשים בישראל מהמרחבים הציבוריים- בין אם זה באוטובוסים, במדרכות, בכנסים ציבוריים, בשאלה של השתתפות נשים כדוברות, שרות או מבצעות, שאלת שירות נשים בצה"ל, הלימודים הנפרדים באקדמיה ומרצות שלא יכולות ללמד גברים וכן הלאה, כולם בשם הדת. המופעים האלה בישראל בשנים האחרונות הם חלק מנחשול עצום שהאפקט שלו בסופו של דבר הוא פגיעה בנשים. צריך להרגיל את האוכלוסייה החרדית שמדינת ישראל היא מדינה מערבית, עם ציבוריות מעורבת. התביעה שהמרחב הציבורי יתאים את עצמו לתפיסות ולצרכים של האוכלוסייה החרדית לא הגיונית. ההגדרה של ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית כוללת שוויון בין כל בני האדם- נשים וגברים כאחד", מבהירה רות.
"הדת אמורה לקדם את כלל בני האנוש- נשים וגברים כאחד ולא לשמש כלי שמדכא מחצית מאוכלוסיית העולם"
'הדת גוררת חוסר שוויון'
עד כמה הדת משפיעה על מעמד הנשים בארץ ובכלל?
"הדת היא גורם מאוד משמעותי בארץ ובכלל ובכל העולם המוסלמי, ברוב המוחלט של מדינות אפריקה, ובמדינות המזרח שהאסלאם שולט בהן. הדת היא הגורם המכריע", מסבירה פרופ' הלפרין-קדרי. "בעשרות מדינות בעולם הגורם המרכזי להיעדר שוויון בין גברים ונשים היא הכפיפות לדין הדתי- ענייני המעמד האישי, תחום דיני המשפחה ועוד. בלא מעט מדינות נשים נתונות לאפוטרופסות של בעליהן. ערב הסעודית היא דוגמא למדינה בה נשים נאבקות פשוט כדי להיות אזרחיות בפני עצמן. והיא לא היחידה. אבל, הדת משפיעה לא רק במדינות בהן הדין הדתי מכתיב פורמלית את סוגיית דיני המשפחה, היא משפיעה גם במדינות אחרות בכל מה שקשור לדוגמא בנושא של חירויות ההולדה- האפשרות של אישה לשלוט על גופה. כמובן שההיבט הקיצוני יותר היא האפשרות לסיים היריון, אבל גם הנגישות לאמצעי מניעה ולתכנון ילודה, להיות מודעת ובעלת יכולת לשלוט על השאלה האם, מתי, איך ועם מי להרות. בעשרות מדינות בעולם הזכות הזו נשללת מנשים בגלל הגורם הדתי. ההגנה על עוברים גוברת אפילו על הגנה על חיי האישה. זו תפיסה שנעוצה בנצרות. גם כאן רואים את ההשפעה העצומה שיש לדת. בנוסף, הדת משפיעה ערכי המשפחה, גם במדינות שהן לכאורה חילוניות, השליטה של התפיסות הדתיות קיימת בשיח הציבורי ברמה הפוליטית, בתפקידים השמרניים של נשים ושל גברים- שנשים בבית פנימה ואמורות בראש ובראשונה להיות אמהות וללדת כמה שיותר ילדים. יש תחיה דתית בעולם. וכאישה שחיה בעולם הדתי, אישה מאמינה ודתיה- אני לא חושבת שזה התפקיד שהדת צריכה למלא בחיים האנושיים היום. הדת אמורה לקדם את כלל בני האנוש- נשים וגברים כאחד ולא לשמש כלי שמדכא מחצית מאוכלוסיית העולם", אומרת הפרופ'.
אז אפשר לומר שכל הסטראוטיפים של היום נעוצים בהיסטוריה הדתית שלנו?
"לגמרי. השאלה מה עושים עם העבר הזה והאמונות האלה. לאורך כל הדורות וגם היום- מי שנחשבים להיות הפרשנים והמובילים של השיח הדתי הם גברים. עד שלנשים לא תהיה אותה לגיטימציה של הובלת השיח, הפרשנות והמנהיגות הדתית- הדת כנראה תמשיך להיות כלי שמדכא ולא משחרר נשים".
יש התקדמות, אבל אנחנו עוד לא שם
עם זאת, אין ספק שכיום יש התקדמות. נשים מכהנות כשופטות בבית המשפט העליון (כולל שופטת חרדית בבית משפט השלום), משמשות כמנכ"ליות, כשרות בממשלה ועוד. הלפרין-קדרי לא שוכחת שעד לפני פחות מ-100 שנה נשים לא היו רשאיות לבחור, וגם בישראל, טרום המדינה, נשים נאבקו על כך שתהיה להן אותה זכות באסיפה המכוננת ובהנהגת היישוב היהודי. אבל, על פיה, בשנים האחרונות ההתקדמות הרבה יותר איטית והיא אף רואה נסיגה- היישום של החוקים לא משתפר, הפערים קיימים ובקיצור- אנחנו עוד לא שם.
שאלת השאלות, לפחות מבחינתי (ל.ש), היא פתירת המשוואה- קריירה-בית. אנחנו באמת רוצים להיות עם הילדים ולקחת חלק פעיל בגידולם, אבל צריכים להתפרנס ורוצים לקדם ולממש את עצמנו בתחומים נוספים. צר לי, לפרופ' אין בשורה. הפתרון המוצע עוד ייקח זמן: "המשוואה תיפתר עם הרבה יותר עשיה, תמיכה, עידוד והקצאת משאבים מצד המדינה, שתביא לשינוי של דפוסי העבודה עצמם, ועם חינוך מגיל אפס של בנים לכך שהורות היא גם אבהות לא פחות מאמהות, כך שהגידול המשותף, האחריות וההנאה המשותפת מהורות ייעשו באופן משותף ויתחלקו באופן אמתי בין ההורים, כך שהשאלה של קריירה-ילדים תהיה שאלה קיומית גם לאבות ולא רק לאמהות. אין שום התקדמות בדברים האלה וזה נחשב נסיגה", היא משיבה.
מה ועדת האו"ם לביעור אפליה נגד נשים המליצה לישראל?
"ההמלצות שהוועדה נתנה לישראל לטיפול מיידי נוגעות לתחום של דיני משפחה; ההכרח להביא לכך שיהיו גם נישואים אזרחיים בישראל והצורך לסיים את השליטה הבלבדית של הדין הדתי בתחום הזה ולעשות את כל מה שנחוץ בשביל לבער את תופעת הדרת הנשים וההפרדה מגדרית במרחבים הציבוריים. הועדה התייחסה לזה בחומרה רבה. זו פעם ראשונה שהיא נתקלת בתופעות האלה במדינה שנחשבת מערבית", אומרת הלפרין-קדרי.
ואנחנו נמתין לנתונים של 2018, בציפייה, שכדאי למתנה, שאולי בשנה זו הפערים יצטמצמו.
