אוראל רוני-בלמרכיבות ארון של איקאה לבד, מסבירות לילדים למה שוב "אבא נסע לעבודה חשובה" וחוזרות לישון באלכסון – ובחרדות: כבר כמעט שנתיים זו המציאות של נשים רבות – נשות המילואימניקים. הן הפכו להיות ראש המשפחה בעל כורחן ומחזיקות את הבית לבד או בסיוע חיוני של הסבים והסבתות. רגע לפני קריסה, הן מבקשות: "כל מי שמסוגל להתגייס, צריך להתגייס. חייבים לתת יד!"
יותר מ-360 אלף חיילי מילואים גויסו למערכה המתמשכת מאז פרוץ מלחמת 'חרבות ברזל' – מהגיוסים הנרחבים ביותר שידעה המדינה. הם עזבו עבודה, לימודים ומשפחה כדי להתייצב לקריאה הלאומית. לצד הלוחמים שבחזית, קיימת חזית נוספת – בני משפחותיהם שנותרו בעורף. משפחות שמגלות כוחות נפש עצומים, שלא תמיד זוכות להכרה. הרעיות הן קיבלו על עצמם את ניהול הבית, גידול הילדים, עול הפרנסה והתמודדות עם דאגה מתמדת לשלום יקיריהם. אך התמשכות הלחימה, המביאה עימה ריבוי סבבי מילואים, מטילה משקל כבד מדי על הכתפיים העייפות והדואבות.
משפחות מתפרקות
רחל (שם בדוי), בת 29 ואם לשלושה, מתמודדת עם המילואים של בעלה כבר מאז 7 באוקטובר. "הייתי אז עם תאומים בני שנתיים ובהיריון. תוך כדי המלחמה ילדתי את הבן השלישי שלי. אנחנו גרים בשומרון, ואין לנו משפחה קרובה – ההורים שלי גרים בחו"ל, שלו בדרום".
היום הוא כבר בסבב רביעי, בחטיבת גולני. "זה ממש קשה לתמרן בין כל המשימות לבד – לשים את הילדים בבוקר במסגרות, לאסוף אותם, מקלחות, לנהל את הבית, קניות, ניקיון וכו'. כל מה שאנחנו עושים בדרך כלל בשניים, פתאום צריך לעשות את זה לבד. גם ההתמודדות הנפשית היא לא פשוטה – לישון לבד, הילדים בוכים שהם רוצים את אבא, כך שצריך להיות ממש חזקה בסיטואציות שהן לא פשוטות. הגעתי למצב שכבר לא הצלחתי לתמרן בין הכל, אז ירדתי לחצי משרה בעבודה, כדי שהיה לי מעט מרווח נשימה".
וכאילו כל זה לא היה מספיק, החל מבצע "עם כלביא", שמתח עוד יותר את הסבלנות הנפשית והרגשית. "בשבועיים של המבצע הייתי צריכה להתמודד עם מציאות מפחידה יותר: לרוץ עם שלושה ילדים קטנים למקלט באמצע הלילה, להרדים את כולם לאחר מכן, כשדמות האב שמעניקה ביטחון לא נמצאת בבית".
רחל מודה: כשבעלה קיבל את ההודעה על גיוס לסבב רביעי, היא הטילה וטו: "בהתחלה אמרתי לו שאין סיכוי שהוא הולך", היא מספרת. "ואז, כשבועיים לפני הסבב, ארגנו בגדוד שלו ערב לנשות ולאימהות החיילים. הגיעו לאירוע יותר מ-70 נשים, ופתאום הרגשתי שכולנו באותה סירה. כל אחת שם שולחת בן זוג או בן. הערב הזה הוא מה שגרם לי לומר לו שהוא יכול ללכת, כשיש ההסכם בינינו שברגע שאני אומרת שאני קורסת – הוא חוזר הביתה".
היא מדגישה את העוצמה של הקהילה, כוח שמעניק ה'יחד' של נשים באותו סטטוס: "במקום להיות לבד בבית, אני וחברות שהן נשות מילואים עושות שבתות ביחד. בנוסף, בחטיבה שלו מתייחסים לצורכי הנשים שבעורף: הם הקימו מוקד פניות, רופאת ילדים שזמינה 24/7 עבור ילדי הגדוד, טכנאי שזמין עבורנו. אני רואה שמתייחסים אלינו, וזה מחזק מאוד ונותן תחושה שאני לא לבד".
חשוב לרחל שהציבור יבין את הקושי האדיר שהיא וחברותיה חוות בכמעט שנתיים האחרונות. "יש תחושה שההתייצבות לסבבים הפכה לשגרה ולמשהו מובן מאליו, ואני רוצה לומר שיש משפחות שמתפרקות. המשפחה שלנו כמעט התפרקה, וזה לא רק אנחנו. זו תופעה שרווחת בקרב משרתי המילואים. אמנם יש חופשות וטיפולים זוגיים, שאכן עוזרים, אבל צריך לזכור שיש קושי, בעיקר לגברים, לפנות לטיפול זוגי או לטיפול אישי בגלל הבושה, וככל שההתמודדות מתמשכת על פני זמן רב יותר – זה נעשה בעייתי יותר".
הסבב האחרון של בעלה, שהיה אמור לארוך כחודשיים, נמתח ל-4 חודשים. היא תולה את הסיבה לכך בהשתמטות, ולכן קוראת לכל מי שמגויס ומסוגל – להיכנס מתחת לאלונקה. "אותם אנשים מתייצבים פעם אחר פעם, וזה קשה. אני יכולה להבין אנשים שלא מגיעים, גם לי היה קשה שבעלי הלך, אבל שיעור התייצבות גבוה יותר יאפשר מרווח בין הסבבים. מבחינתי, כל מי שמסוגל להתגייס, צריך להתגייס. לצערנו, אנחנו חיים במצב ביטחוני לא יציב, ולכן אנחנו חייבים כמה שיותר חיילים זמינים. חייבים לתת יד!".
עוד סבב = אגרוף בבטן
שיראל, מורה ונשואה טרייה בת 24, הכירה את בן זוגה והתחתנה במהלך המלחמה. "תוך כדי הסבב השלישי, באחת היציאות שלו, הוא הציע לי נישואים", נזכרת שיראל. "שבוע אחרי החתונה, כשאנחנו עוד מדשדשים בחיים החדשים שלנו, החל הסבב הרביעי. זה היה אחד הדברים הכי קשים שהיו לי בחיים. זה הרגיש כאילו לוקחים אותו בכוח, אבל הבנו שאין ברירה. אם אנחנו לא נעשה את זה – לא יהיה מישהו אחר".
כמו רחל, גם שיראל מתייחסת לסכנות ולאתגרים בשל מחסור בכוח אדם בצה"ל. "העמיסו על בעלי ועל חבריו משימות ושמירות, הוא היה ישן ביום וער בלילה. באחת הפעמים הנדירות שאישרו לו לצאת לחתונה של חבר קרוב, תכננו שהוא יאסוף אותי ונלך יחד. אבל הוא היה תשוש אחרי שמירה של לילה שלם, ומרוב עייפות הוא עשה תאונת דרכים". הכאבים מהתאונה, לצד התשישות הרבה, הקשו על החזרה של בעלה למילואים, וגם על ההסתגלות לשגרה בבית. "נשות המילואים צריכות להכיל את הקושי של בעל, בנוסף לקושי שלהן עצמן". היא אומרת ומוסיפה: "אשת מילואימניק זקוקה לקבל מעטפת של תמיכה. יום היציאה למילואים הוא יום קשה כל כך מבחינה נפשית, ועדיין הציפייה מאיתנו היא לתפקד כרגיל. כמורה, אני צריכה להיכנס לכיתה ללמד ולחייך כאילו הכל בסדר, כשהכל לא בסדר". אחרי הפסקה קצרה משירות המילואים, בעלה כבר נקרא להתייצב שוב. "זה היה קשוח – פשוט אגרוף בבטן".
איך את מתמודדת עם זה?
"כשהוא במילואים, אני מתחילה את היום עם מוטיבציה להתגבר, אבל אז מגיע הערב והכל הופך קשה ועצוב יותר. אין למי לפרוק, כי גם לו קשה, גם הוא מתגעגע והוא נמצא בתת-תנאים, ואני לא רוצה להוסיף לו עוד קושי. זה חודשים שלא ישנים בלילות, לא כמטאפורה, אלא ממש לא ישנים. קשה לאכול, קשה לעשות דברים, כי פשוט נמצאים בלחץ כל הזמן. אבל אני חייבת לקום ולעשות לא כי יש כוח, אלא כי אין ברירה. יש לי כיתות ומערכת שאני מחויבת אליהן, ובנוסף, הלוחמים סוחבים קשיים מטורפים ואנחנו צריכות להיות חזקות עבורם. ובא לי לצעוק: בלעדינו כלום לא יכול היה לקרות! בלי הגב שמוכן לשאת בנטל הזה של גידול ילדים לבד, ניהול בית ופרנסה לבד – לא היה אפשרי לצאת למילואים".
המציאות של דאגות ללוחם מילואים אינה זרה לשיראל. אחיה שירת בעזה מתחילת המלחמה ועד לאחרונה, כשהועבר לתפקיד אחר. "כשאחי היה בעזה, באחת השבתות, נשמעה נקישה בדלת בשעה 7 בבוקר. באותו רגע חשבנו על הגרוע מכל. קמתי לצרחות שהיו בבית של ההורים שלי. ובסוף, הסתבר שהייתה בדלת שכנה שביקשה מים רותחים. זה היה אירוע מטלטל".
בעבודתה כמורה, שיראל שמה לב בחדר המורים לפער בריכוז חיילי המילואים בחברה הישראלית. "למורות שמגיעות מהאוכלוסייה הדתית לאומית יש קרובי משפחה במילואים, ולעומתן המורות מהאוכלוסייה הכללית – אף קרוב משפחה שלהן לא עשה אפילו יום מילואים אחד. זה מתסכל". למרות זאת, אין לה ספק לגבי הצורך להתגייס. "שלחתי את האיש שלי למילואים שבוע אחרי חתונה! זה רק מתוך משליחות לשמור על עם ישראל. כי הפעם זה באמת להגן על הבית, לשמור על הגבולות, וכי אין מישהו אחר שיעשה את זה. למדנו ב-7 באוקטובר מה קורה כשמדללים כוחות מילואים".
הלימון סחוט לגמרי
במלחמה האחרונה שכלה ריקי ברקוביץ את בנה איל מאיר ברקוביץ ז"ל, שנפל בערב חג החנוכה תשפ"ג. הוא נהרג מפיצוץ מטען, כשהכוח היה בדרך לאיתור מנהרה שבה היו, לפי המידע, חטופים. יחד איתו נהרג החבר הטוב גל איזנקוט ז"ל.
על בנה איל היא מספרת: "איל היה בן תורה, תלמיד ישיבה גבוהה, הספרים שהיו איתו בעזה הם תנ"ך וספר המשניות שלו, שרק לאחר מותו ראינו את ההערות שלו עליו. היום מוציאים את הספר לאור והוא מופקד בספרייה הלאומית. החברים קראו לו 'כריש משניות'. הוא חי חיים של קדושה ושל רצון לעשות טוב בעולם. בנוסף, איל היה סטודנט ללימודי רפואה".
בעקבות נפילתו, אחיו הצעיר שהיה מפק"ץ בסיירת גבעתי, נאלץ לעבור לתפקיד אחר בצבא. "ההוראות של הצבא הן שאח שכול לא משרת בעזה. היה לו מאוד קשה לא להיות עם החיילים שלו", מסבירה ריקי. גם החתן שהיה במילואים עבר לתפקיד עורפי. לאחר שהבן סיים את השירות המלא שלו, בסדיר ובקבע בסיירת גבעתי, הוא השתחרר לאזרחות, ובתוך חודשיים בלבד כבר התגייס חזרה למילואים כי רצה להילחם לצד חבריו. "לצערי, כשהוא במילואים הפקודות לא חלות עליו והוא נכנס שוב לעזה. גם החתן שלנו חזר עכשיו להילחם בעזה. זה לא יכול להיות שהלימון שנסחט – נסחט עכשיו עוד יותר", היא מוחה.
ריקי מנהלת את בית הספר האזורי בהר חברון בסוסיא, המונה מעל 700 תלמידים, "עם פרוץ המלחמה חלק גדול מצוות המורים יצא למילואים, ומורות רבות הפכו לנשות מילואים. בגלל המחסור בכוח אדם, נאבקנו כדי שבית הספר יתפקד".
היא מוסיפה: "יש לי מכר עמית בעבודה שמנהל בית ספר מקביל אליי, ופתאום אני רואה אותו על מדים. לתהייתי, הוא השיב שאמנם הוא קיבל פטור ממילואים לפני הרבה שנים, אבל אינו יכול לעמוד מנגד כשהוא רואה את השחיקה של השכנים שלו. השליחות שלו היא לנהל בית ספר, ומה התוצאה כרגע? אנחנו עוד יותר הורסים לילדים את השגרה המעטה שיש להם". ריקי מציינת כי בית הספר נמצא במקום השני ברשימת בתי הספר 'שיאני ילדי המילואימניקים' שפורסמה לאחרונה בידיעות אחרונות, עם 79% אחוזי גיוס בקרב הורי התלמידים.
ריקי מתייחסת גם למבצע 'עם כלביא': "הוא רק מוכיח עד כמה אנו זקוקים לעוד כוח לוחמים. ישראל נלחמת בהמון חזיתות, והשמיכה קצרה. חיילים הוצאו מלחימה בעזה כדי לתת מענה הגנתי בגזרת הגבול במזרח. זה פוגע בעצימות המלחמה ומסכן את הכוחות הלוחמים", היא מתריעה.
חסיד גור עם M16
ריקי גם חברה ב'שותפות לשירות – נשים דתיות למען גיוס לצה"ל', הקורא לגיוס חרדים. "על אף העובדה שאי אפשר לכפות אדם להילחם, גם אי אפשר לעמוד מנגד ולא לזעוק את הכאב", היא מנמקת את הצטרפותה לארגון. "אנחנו בעד גיוס לכולם, וכרגע אנחנו לא רואות פתרון אחר חוץ מהפעלת סנקציות לעידוד גיוס. כל החברות בשותפות לשירות, כ-15 נשים מובילות, יחד עם 4,500 פעילות לפי אזורים – כולנו יחד נשים דתיות, ציוניות, לאומיות. המתווה שאנחנו מקדמות מגיע מבקשה לשותפות בשירות, באופן של הידברות".
"חשוב לי שתהיה אפשרות לדחיית שירות, ושבחורים דתיים ילמדו בישיבה", היא מוסיפה. "שיתגייסו לאחר שאספו לתרמיל שלהם תורה לחיים – אבל בתיאום עם הצבא. אמנם יש כבר יחידות צה"ל לחרדים כמו שח"ר כחול ועוד. יחד עם זאת, אנחנו צריכים עכשיו לוחמים. לכן, יחידת החשמונאים שקמה כעת זו בשורה. עד עכשיו גיוס חרדים היה הרבה כאב ראש לצבא, ועד 7 באוקטובר גם הייתה קונספציה שצבא קטן וחכם זה טוב. אבל יש לנו עוד עתיד ארוך של שמירה על גבולות, ולכן עשינו מאמצים גדולים גם מול יוהל"מ יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר, שכעת פחות מתנגדת מבעבר, וגם מול כל הגורמים בצה"ל. ועכשיו יש את האמצעים, צה"ל פתוח".
אילו עוד מהלכים קידמתם?
"נפגשנו עם אנשי צבא וביטחון, נפגשנו עם פוליטיקאים מימין ומשמאל. ביקשנו שידברו אחד עם השני, שצה"ל יגיד שהוא צריך לוחמים, כי בהתחלה הם לא אמרו זאת. וכעת, לא רק שהם אומרים שהם צריכים, אלא גם יודעים לנקוב בכמות הלוחמים החסרים. בחברה החרדית רואים את השינוי. ככל שיהיו יותר מתגייסים, זה יבוא במכפלות. פתאום אפשר לראות חייל חרדי עם נשק ואת האהדה שהוא מקבל גם מהחברה הדתית וגם מהחברה החרדית. יש גם תמונות של חסיד גור עם נשק הולך עם הילדים שלו. לי ברור לחלוטין שבעוד שנה המצב יהיה שונה, שיהיו יותר חרדים שיתגייסו, זה יבוא מלמטה. הבעיה היא שאין לנו זמן, אנחנו צריכים אותם עכשיו ומהר והרבה. השחיקה היא גדולה. לסיכום: יש התקדמות – אבל צריך יותר".
בנוסף, היא טוענת, התרומה של חרדים לצה"ל עשויה להיות גם בהובלה ערכית של הצבא: "הצבא יהיה ערכי ומוסרי יותר, דתי יותר. כולם ייהנו מזה, גם החברה הדתית לאומית. הצבא יצמח מזה".
