מערכת שבתוןיוחנן בן יעקב
"הקרע בחברה הישראלית עמוק מכדי שקריאות לאחדות יאחו אותו. יש לרדת לעומק שורשיו בלב פתוח ובנפש חפצה, ולתור אחר הנוסחה לחיים משותפים. שאם לא כן – סכנה של ממש אורבת למפעל הציוני, סכנה העולה לאין ערוך על הסכנות האורבות מבחוץ". כך חתם ידידי, ד"ר מרדכי (מוטי) מרמורשטיין, את דבריו: "הקרע שלא מתאחה" ('שבתון', 'חוקת', ט' בתמוז תשפ"ה). דברים נכונים וראויים! אלא שהם חותמים סדרת טיעונים שאני מבקש לחלוק עליהם בחריפות.
"מה גרם להתלקחות המתח בין הציונות הדתית לחילונית?" שואל מרמורשטיין, ומשיב: אין לתלות את הקרע ב"סמוטריץ ובן גביר", אלא דווקא ב"שיעור הגבוה של בני הציונות הדתית שנפלו במערכה". הם מואשמים על ידי "האינטליגנציה החילונית" במשיחיות ובלהיטות יתר למלחמה, ומכאן הקרע!
הכאה על חזה היריב תוך התעלמות מחלקה של ההנהגה הפוליטית הנבחרת של הציבור הדתי לאומי בקרע העמוק, איננה לב פתוח ונפש חפצה. לא! הקרע המסוכן ביותר איננו בין הציונות הדתית לציונות החילונית, אלא בין הנהגת "מפלגת הציונות הדתית", לבין ציבור ציוני לגווניו – דתי וחילוני. הנה כמה מהלכים שלדעתי מחוללים את הקרע:
- חבירה פוליטית של הנהגה דתית לאומית למפלגה בעלת מאפיינים כהניסטיים, שהייתה מוקצית מחמת מיאוס בציבור הדתי לאומי. בכך נושאת ההנהגה הדתית לאומית באחריות לתבערות הכהניסטיות.
- תמיכה בחוק ההשתמטות משירות, תוך הזרמת תקציבי עתק מהקופה הממלכתית למשתמטים שרוקדים בהתלהבות: "בשלטון הכופרים אין אנו מאמינים, ובלשכותיהם אין אנו מתייצבים".
- חקיקת "חוק הג'ובים", שעיקרו הענקת סמכות למינוי מאות רבנים וכלי קודש חרדיים לש"ס, בצירוף הכפלת שכרם מתקציב המדינה. ובנוסף, הובלת תהליך בחירת רבנים ראשיים שנגוע בחוסר יושרה.
- סירוב לגנות פורעים יהודים, אנרכיסטים, טרוריסטים, שורפי כפרים ערבים ומחוללי פשעי שנאה מתועבים.
- התעקשות להמשיך במלחמה מדשדשת נגד חמאס, שגובה קורבנות יקרים ומסכנת את החטופים, כדברי אחד הרבנים המובילים: "איבדנו אלפי אנשים במלחמה, אז יצטרפו אליהם עוד מאה אבודים" [=חטופים].
- דרישה לכיבוש רצועת עזה ולגירוש יושביה כדי לאפשר התיישבות יהודית בה – "חזון" מקומם ומרתיע.
- שיתוף מלא בממשלה שמסרבת ליטול על עצמה אחריות לפוגרום שמחת תורה, תשפ"ד, 7.10.2023. ממשלה שעושה הכל למנוע חקירה ממלכתית ראויה של המחדל הלאומי הנורא, ומתן גיבוי להתנהלות פסולה זו.
- בהיותם באופוזיציה, הרשו לעצמם מנהיגים פוליטיים של הציבור הדתי לאומי לנקוט דרך ברוטלית ולעיתים חסרת אחריות לאומית, כדי להפיל ממשלה נבחרת.
- צודק מרמורשטיין בביקורתו על השימוש הפסול במושג "הדתה". אבל, הציבור הדתי לאומי והמנהיגות הדתית לאומית, תרמו תרומה ניכרת לחששות מוצדקים של הורים ומורים ממגמות בעייתיות של גורמים דתיים מסוימים שפועלים בבתי ספר ממלכתיים.
- פרשנות מצמצמת לפיה הדמוקרטיה עומדת על שלטון הרוב, תוך התעלמות מרכיבים מהותיים נוספים בדמוקרטיה, שמקורם בתורת ישראל! פרשנות זו גוררת יוזמות ותמיכה במהלכים שחותרים לשנות מבנים יסודיים במשטר הדמוקרטי בישראל. שינויים שנעשים בכוח הרוב, שמרשה לעצמו לדרוס מיעוט ניכר, שעשוי להיות רוב בטווח הנראה לעין. אכן, כך נהגו מחוללי אוסלו, ועל כך התרענו ומחינו בכל תוקף. קוצר ראות ועיוורון מאפשרים להנהגה לפעול בשיטה זו ולגרור אותנו לקרע עמוק ורחב. המשטר הדמוקרטי בישראל טעון שיפורים ניכרים. כדי ליישם ולהטמיע אותם, חיוני שיתקבלו מתוך דיון והסכמה רחבים.
אין זה אלא מבחר ממכלול מהלכים של ההנהגה הפוליטית הדתית לאומית, שמעוררים רתיעה וחרדה בקרב רבים מאזרחי ישראל. לכל אלה מכנה משותף: מדיניות כוחנית נעדרת חשיבה תבונית. על כך התריע הנביא: "לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי". אמת ויציב, מקרב הציבור הציוני "גלויי הראש" נעשים מעשים ונשמעים דיבורים פסולים ומגונים, עליהם ראוי למחות בכל תוקף! אבל הם אינם משחררים את הציבור הציוני דתי מאחריות. בשנת תר"פ, 1920 הגיב הראי"ה קוק לדיון בסוגיית דת ומדינה, דתיים-חילוניים. הנסיבות היו שונות והמציאות הייתה אחרת, ספק אם הפתרונות דאז ישימים בימינו, העיקרון שהציב הרב חשוב:
"אנשי החול שבינינו יוצרים הם את ערכי החול… הם מביאים בזה ברכה לאומה ולארץ… אבל החיסרון הוא מצד אותם הראויים ליצור את ערכי הקודש… הם צריכים עכשיו להיות מועמדים בצורה לאומית חיה ומשפעת [משפיעה]. תחת להתרגז או להתחנן מן אלה שבתכונתם הנם ראויים ליצור ולהעריץ רק ערכים חילוניים חובתנו להתרומם למדרגה של יצירה… ליצור ולשפר את ערכי הקודש אז תהיה תחייתנו תחייה שלמה" (הרב ד"ר דב דראכמאן, 'הגלות בתוך הגאולה', ראשון לציון, תר"פ).
