אהרן דוד גורדון – מגדולי ישראל בעת החדשה

בכ"ד בשבט תרפ"ב, השבוע לפני 103 שנים, הלך לעולמו אהרן דוד גורדון. התואר "גדול ישראל" שמור במסורת ישראל לגדולי תורה, ובוודאי לא לאנשי רוח חילונים. יסלח לי הקורא הדתי לאומי, אם אטול לעצמי את החופש לסטות מן המנהג ולהכריז כאן כי גורדון היה מגדולי ישראל בעת החדשה, מענקי הרוח הגדולים בתקופת שיבת ציון.
גורדון היה מראשוני חלוצי העלייה השנייה, מ"זקני החלוצים", מורה הדרך, הוגה הדעות והאידיאולוג של העלייה השנייה והשלישית, מנהיג תנועת "הפועל הצעיר".
שני מיתוסים, יוסף חיים ברנר ואהרן דוד גורדון, נאבקו על נפשם של החלוצים שמרדו בבית אבא ונהו אחרי רעיונות של ליברליזם וסוציאליזם, המייצגים את הקדמה האנושית, שלא כלאומיות, סמל הריאקציה. ברנר סגד לתרבותם של עמי אירופה וראה אותה כפסגת התרבות האנושית. הוא שאף לנתק את העם היהודי משורשיו: "ממימי טולסטוי, איבסן, ניטשה וכדומה נשתה, ורק על מבועיהם נשבור את צימאוננו. לדברי המאורות הגדולים הללו נפנה תמיד יותר מאשר אל התלמוד והזוהר, אפילו לאחר שיעברו דרך המסננת של הטעם החדש והרוח החדשה שבימינו". "עלינו להיות אחרים" – פסק ברנר.

גורדון עמד משתאה מול התופעה הפרדוקסלית שבשעה שאנחנו רוצים להשתחרר משעבוד הגוף לאחרים, אנחנו הולכים ומשתעבדים ברצון לרוח אחרים. הביקורת על אורח החיים בעיירה היהודית בגולה הייתה גם נחלתו, אלא שהוא האמין שיש באילן היהודי חלקים בריאים שמתוכם הוא יכול להתחדש. "הצורה נתיישנה, אבל הרוח שואפת להתחדשות". המחשבה על הוצאת הדם היהודי מתוך הגוף הלאומי היהודי והכנסת דם זר לתוכו, החרידה אותו. החתירה להפוך את עם ישראל לעם ככל העמים נטול "אני" משלו, נטול תחושת "אתה בחרתנו", נטול יצירה תרבותית משלו ומתוכו, נדונה לכישלון: "עצמות זרה לא תירש לעולם ולא תוכל לרשת בנפשנו את מקומה של עצמותנו אנו". הוא האמין וציפה כי "אורנו הגנוז בנשמתנו הלאומית ישוב ויאיר כימי קדם", ואולי יותר מזה.
חלוצי העלייה השנייה היו שכורי סוציאליזם שהגיע מבית מדרשו של קרל מרכס. גורדון התנגד נחרצות לרעיונות הסוציאליזם המרכסיסטי. השאיפה לצדק בערה בקרבו, אך הוא ביקש להגשים את החלום החברתי מתוך ובתוך היהדות: "אחרי יותר משלושת אלפים שנה של 'צדק צדק תרדוף', ואחרי אלפיים שנה של חורבן, של גלות ושל כל מיני ייסורי גיהנום על שאיפתנו לאחדות עליונה, לאמת עליונה וממילא -לצדק עליון, לא נבוא עתה, בעצם השעה שהתעוררנו לעבוד לתחייתנו, להגשמת שאיפתנו זו, לא נבוא עתה ללמוד את תורת הצדק מפי מארכס או מפי לנין וטרוצקי וכדומה… את הצדק הכלכלי, בכלל את הצדק בכל צורותיו וגווניו, בין אדם לחברו ובין עם לעם, אנחנו דורשים לא בשם הסוציאליות כי אם בשם הלאומיות. כל חלומנו הלאומי על העתיד, מיום שגלינו מארצנו עד היום, הוא לתקן עולם במלכות האמת והצדק". ומהי אותה לאומיות? כך אמר "רבם" של החלוצים: "דתנו מובלעת בכל איברי רוחנו הלאומית, ורוחנו הלאומית מובלעת בכל איברי דתנו. עד כי לא רחוק אולי לאמור, כי דתנו היא עצם רוחנו הלאומית…".
הוא אף קונן על הרוח הלאומית החסרה בנפשם של החלוצים: "חסרה אותה החיוניות היהודית, אותה ההרגשה העצמית הלאומית העמוקה והמוצקה… אותו ה'אתה בחרתנו', שכל כך הצטיין בו היהודי מהדורות הקודמים…". וכדי למנוע כל ספק, ה"אתה בחרתנו" של גורדון הוא לא במובן האורתודוקסי המקובל, כי אם יותר במובן ההפוך של "אנחנו בחרנו בך", בחירת העם היהודי ליטול על עצמו שליחות של צדק ושלום, שליחות של חתירה לתיקון אדם, אומה ועולם. ה"אתה בחרתנו" שלנו הוא ה"'אני' המיוחד שלנו, היהודי והאנושי כאחד".
אבל גורדון האמין כי בסופו של דבר הרוח הלאומית היהודית היא שמניעה את החלוצים, שמניעיהם הפנימיים החבויים של החלוצים, אף כי כרגע אינם מכירים בכך, הם מניעים לאומיים-יהודיים. הוא היה משוכנע כי "בתהום נשמתו של בן הדור, כל זמן שלא גמר עוד את חשבונותיו עם האומה, יש עוד דבר מה טורד, תובע, דוחף למעשים וגם למסירות נפש על תקומת האומה ותחייתה…".
שני ענקי רוח העניקה לנו העלייה השנייה: הרב קוק וגורדון. וכשאני קורא את הטקסטים שבפיו של גורדון, איש העלייה השנייה הכפרנית, אינם יכולים שלא להזדמזם באוזניי טקסטים של הרב קוק, איש היהדות הנשענת על עברה, הדומים להפליא לאלה של גורדון. אילו זכינו, היו הטקסטים הללו מתקרבים אלו לאלו והיו יוצרים כאן יהדות ישראלית או ישראליות יהודית, ואולם למרבה הצער, ידו של ברנר הייתה על העליונה "ולא קרב זה אל זה". "צדיק" גם הוא תואר דתי. אינטלקטואלים חילונים הגדירו את ברנר כ"צדיק החילוני". אני הייתי מעביר את התואר הזה לגורדון.