הרב אהרן בקהרב אהרון בק, ר"מ בישיבת ההסדר ראשון לציון
"וזכרתי את בריתי יעקוב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכור, והארץ אזכור".
נכנסו התלמידים אל בית המדרש, ועמדו ושאלו: עד היכן היתה זכות אבות קיימת?
פתח ר' תנחומא ואמר: זכותם של אבותינו הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, היא שעמדה לנו בכל דור ודור. ואף שלא היינו ראויים וכדאיים לכך, וחרון אף ה' ביקש לכלותנו על חטאינו, קמה ונתייצבה זכות האבות לפניו והגנה בעדנו. כביכול אמרה לפניו: זכור נא מי היו אבותיהם; ואף שאין מעשי הבנים נאים בעיניך – לברית הבט, ואל תפן ליצר.
נאנח ר' תנחומא והוסיף ואמר: אבל אנחנו ואבותינו חטאנו, וחטאינו החלישו את זכות אבותינו והרפו את ידיה. ואף שחזרה הזכות ונתייצבה לפני בוראינו כפעם בפעם, הלך כוחה ונתמעט. ואם שחזר הקב"ה ונזכר באבותינו הקדושים, ושבה ועלתה דמותם לפניו והעלתה נחת רוח לפניו, ושב ומחל להם לבניהם על מעשיהם וריחמם – כבר באה השעה שלא נותר בידי זכות האבות עוד כח, ולא יכולה היתה עוד לעמוד לפני מלך מלכי המלכים מפני גודל חטאינו.
וכבר היה לעולמים, בימיו של יהואחז בן יהוא מלך ישראל, שתמה זכות האבות. הנה ויתר להם הקב"ה לישראל על חטאי אחאב, אשר חטא ואשר החטיא את ישראל בעבודת הבעל. והעמיד את יהוא למלך על ישראל כדי שיכרית את בית אחאב ויסלק את העבודה הזרה מישראל וישיב את ליבם של ישראל אל אביהם שבשמים. ומה עשה זה? את עבודת הבעל הכרית, אבל לא שמר ללכת בתורת ה' אלוהי ישראל בכל לבבו, ולא סר מעל חטאות מלכי ישראל קודמיו, ועבד את העגלים שהציב ירבעם בן נבט. ראה הקב"ה וחרה אפו בישראל. אמר: לא די להם שאני מוחל להם על העבודה הזרה ואיני מענישם, והם עוזבים את הבעל והולכים ועובדים את העגלים. באה זכות האבות והראתה עצמה לפניו. ראה אותה הקב"ה ואמר: חביבה זכות אברהם יצחק ויעקב לפניי, ואף בפעם הזאת אני עומד ומוחל להם לישראל בעבורה; אבל מעתה אין אני פונה יותר להביט אליה, שכבר תמה וכלתה כוחה לפניי. הדא הוא דכתיב: "ויחן ה' אותם וירחמם, ויפן אליהם למען בריתו את אברהם יצחק ויעקב, ולא אבה השחיתם, ולא השליכם מעל פניו עד עתה" (מל"ב יג, כג) – עד אותה השעה זכות אבות קיימת, מעתה והלאה – לא.
נענה שמואל ואמר: לא כדבריך. שגם אחרי כן עמד לה כוחה של זכות האבות, שכן הוא אומר ליהוא שעד דור רביעי ישבו בניו על כסאם של מלכי ישראל, ועד דור רביעי הוא עומד ומאריך אפו. אבל בימי זכריהו בן ירבעם בן יואש בן יהואחז, שהיה דור רביעי ליהוא, שב ועלה חרון אף ה' על בניו. ושוב באה זכות האבות וביקשה להתייצב לפניו. אמר לה הקב"ה: ראי, בתי, שאין אני מחזיר פנייך ריקם, וזכרם של אברהם יצחק ויעקב אוהביי עדיין מעורר את רחמיי וכובש את כעסי. ואני רואה את עוני ישראל, מורה מאוד, ואפס עצור ואפס עזוב, ואין עוזר להם, והרי אני חוזר ומעלים עיניי ממעשיהם ומושיעם. אבל מכאן ולהבא אין אני שומע לך למחול להם, שכבר תמה זכות אבותיהם. זהו שכתוב: "ועתה אגלה את נבלותה לעיני מאהביה, ואיש לא יצילנה מידי" (הושע ב, יב) – כלומר, כבר אין להם לישראל עוד איש שיציל אותם מידי, ואין איש אלא אברהם יצחק ויעקב שנקראו איש.
נענה ר' יהושע בן לוי ואמר: לא כדבריכם אני אומר, שאתם מאריכים בזכות האבות ואני מקצר. והרי כבר היה אליהו הנביא עומד בהר הכרמל, ובונה את מזבח ה' ההרוס, ועורך עליו את העצים ואת הפר, וממלא את הכדים מים ויוצק אותם על המזבח, ושונה ומשלש. באותה שעה היה אליהו עומד באימה לפני א-ל עליון ואומר דברי וידוי, וכך היה אומר: ריבונו של עולם, קנוא קינאתי לה' אלקי צבאות, כי עזבו בני ישראל את בריתך והרסו את מזבחותיך והרגו את נביאיך בחרב, והרי הם פוסחים על שתי הסעיפים והולכים אחר הבעל ואחרי ארבע מאות וחמישים נביאיו. אבל אתה עשה למען אבותינו הקדושים, ושוב ומחל להם אך הפעם. והקב"ה שומע את תפילתו ומביט בזכות האבות בעין יפה ומוחל להם. הוא שאמר הכתוב: "ה' אלקי אברהם יצחק וישראל, היום יוודע כי אתה אלקים בישראל" – היום יוודע בזכות האבות, ומהיום והלאה לא.
נענה ר' יודן ואמר: לא כן הוא. שעד ימיו של חזקיהו עמדה זכות האבות ושימשה במרום לפני מלכו של עולם, ובימיו של חזקיהו פסקה. שהיה ליבם של בני יהודה שמן ואזניהם כבדות ועיניהם עצומות מלראות בחטאיהם; ואף שגלו בני ישראל אחיהם גלות אחר גלות, שכבר בא תגלת פלאסר מלך אשור והגלה את בני זבולון ונפתלי, לא למדו בני יהודה את לקחם, והיו מסרבים לשמוע לנביאיהם. וקמו ועמדו רצין מלך ארם ופקח בן רמליהו מלך ישראל, ועלו שניהם על ירושלים למלחמה, והיה ליבם של יושבי ירושלים נע כנוע עצי היער מפני רוח מפניהם. ושבה זכות האבות וביקשה להתייצב לפני בוראה. והיה הקב"ה דוחה אותה מלפניו ואומר לה: עד כאן תבואי ולא עוד, שכבר תם כוחך מלפייס אותי על בניי. ואם שעתה אשוב ואגאל את ישראל – לא בשל זכות אבותיהם אני עושה זאת. זהו שנאמר: "קנאת ה' צבאות תעשה זאת" (ישעיה ט, ו) – קנאת ה' ולא זכות אבות.
קם ר' חייא על רגליו, ועמד ואמר: גלוי וידוע לפניכם, מוריי ורבותיי, שאין אני רשאי לדבר בפניכם, לא כל שכן לסתור את דבריכם. אבל דברי הכתוב ברור מיללו, שאין ממש בדבריכם, שאתם אומרים שהלך כוחה של זכות אבותינו הקדושים ונתמעט, ואני אין אני אומר כן, אלא זכות אבות לעולם קיימת, שנאמר: "כי א-ל רחום ה' אלקיך, לא ירפך ולא ישחיתך, ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם" (דברים ד, לא), מלמד שהברית כרותה לשבטים.
הסתכל בו ר' יודן בר חנן וחייך ואמר: דבריך נכונים וישרים, וגם דברי חבריך נכונים וישרים. הא כיצד? ברית כרותה היא לזכות האבות, שאף שהולך כוחה ומתמעט בעוונותיהם של ישראל, אין הוא כלה לעולם. שבשעה שמטה ידה של זכות האבות, באים ישראל ועוסקים בצדקה וחסד, ועולים מעשיהם למרום ומחזקים את כוחה של זכות האבות. ועומדת זכות האבות ומנערת עצמה ושבה ומתייצבת כפעם בפעם לפני בוראה, ומלמדת סנגוריה על ישראל. לכך אם ראיתם שמטה זכות אבות ואמהות – לכו והידבקו בחסד. הדא הוא דכתיב: "וחסדי מאיתך לא ימוש וברית שלומי לא תמוט, אמר מרחמך ה' " (ישעיה נד, י).
[על פי ירושלמי סנהדרין פ"י, ה"א]
(בחוקותי תשס"ה)
