והייתם לי קדושים

"ישראל, עם קדושים, קומו לעבודת הבורא, יידעלאך, טייערע כושר יידעלאך, שטייט אוף, לעבודת הבורא" (יהודים, יהודים יקרים וכשרים, קומו לעבודת הבורא). עם ניגון מתקתק זה, כל כך יהודי, היה ר' משה צבי נריה מעיר את תלמידיו מדי בוקר.
"ישראל עם קדושים". אבל בישראל, קדושה אינה שם תואר. היא שם פעולה.
בדתות רבות, ה"קדוש" הוא שם תואר לאדם קדוש, למקום קדוש או לחפץ קדוש, שהכל חייבים בכבודם, ולא אחת נוצר חייץ וגדר בינם לבין כלל הציבור.
לא כן בתורת ישראל. הציווי הפותח את פרשת השבוע, "קדושים תהיו", כמו זה המופיע בסופה, "והייתם לי קדושים", אינו קביעת עובדה (כפי שביקשו לעשות, למשל, קורח ועדתו בהצהרתם המוטעית מיסודה: "כי כל העדה כולם קדושים!"), אלא ציווי וקביעת כיוון, יעד וייעוד כללי, שתת פרקיו השונים מתפרטים מיד בסמוך: "איש אמו ואביו תיראו", "לֶעָנִי וְלַגֵּר תַּעֲזֹב אֹתָם", "לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ… לֹא תַעֲשֹׁק אֶת רֵעֲךָ וְלֹא תִגְזֹל לֹא תָלִין פְּעֻלַּת שָׂכִיר אִתְּךָ עַד בֹּקֶר. לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל… לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט לֹא תִשָּׂא פְנֵי דָל וְלֹא תֶהְדַּר פְּנֵי גָדוֹל בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ… לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ… לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא… לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".
ללמדנו, שעיקר הקדושה אינה מתבטאת בסיגופים ותעניות, במעשי התקדשות והיטהרות כלפי שמיא (אף כי כמובן גם אלה רצויים לעתים לפני המקום), המבטאים את פרישתו של ה"קדוש" מן החיים הארציים, ואת התנזרותו מחברת סתם בני אדם, אלא להפך: הקדושה מכוונת כלפי מערכת היחסים שבין אדם לחבֵרו ולחֶבְרָתו, ומחייבת את נושא שמה להיות מעורב בדעת עם הבריות, לסייע לחלשים שביניהם, העני והגר, היתום והאלמנה, מתוך ערבות הדדית, ולהימנע מלהתעמר בהם.
בעולמה של מורשת ישראל, ובמידה רבה בשונה מהמציאות בימינו, התואר "קדוש" גם אינו מחולק בסיטונות, לכל מי שעוטה על עצמו אדרת וגלימה, ומבקש להתעטר בתואר זה, לעתים שלא כדין.
אברהם אבינו אינו מופיע במקורותינו כ"אברהם הקדוש", ואף לא יצחק ויעקב, או משה. אפילו אהרן הכהן, שנצטווינו לקדשו ("וקדשתו כי את לחם א-להיך הוא מקריב"), אינו מכונה דרך כלל בתואר זה, פרט ליוצא מן הכלל (דוגמת תהלים קו, טז: "לאהרן קדוש ה' "), שאינו מלמד על הכלל.
נביאים – "הנה נא ואף עם ישראל כולו נצטווה: "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות, יט), "ואנשי קדש תהיון לי" (שמות, כב, ל), וראה דברים, ז, ו: "עם קדוש אתה לה' אלקיך". לימים, הפך המונח "קדוש" כינוי למי שנהרג על "קידוש השם".
בדורות מאוחרים יותר, החלו מדברים על "אנשים קדושים". כך, למשל, נתכנה רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, "רבנו הקדוש" על שום זהירותו בהלכות צניעות (בבלי, שבת, קיח, ע"ב), ויום שמת בו – בטלה קדושה (בבלי, כתובות, קג, ע"ב).
אכן, גם אז צומצם השימוש בכינוי זה והוא לא ניתן אלא ליחידי סגולה. כך, למשל, בתלמוד הירושלמי (ברכות פ"ב ה"ז, ומקבילות): "רבי יוסי בר' חלפתא משבח בדרבי מאיר קומי ציפוראי: אדם גדול, אדם קדוש, אדם צנוע", ובדומה לכך קרא רבי על רבי חייה הגדול. וכך, בדורות האחרונים, נשתגר המונח "האר"י הקדוש" ככינוי לרבי יצחק לוריא, ראש וראשון למקובלי צפת במאה הט"ז.
לפי תפישות מסוימות, מעיקרה נמצאת הקדושה רק בקב"ה, וכל שאר הקדושות – של חפצים, מקומות, אנשים בשר ודם – אינן אלא נגזרות של קדושה זו. ביטוי חריף לכך, ניתן במקרא המדגיש "ואתה קדוש יושב תהילות ישראל" (תהלים כב, ד), או בניסוחו המפורסם של הנביא ישעיהו (ו, ג), המשולש בהדגשתו: "קדוש, קדוש, קדוש ה' צבאות".
כך לגבי אנשים חיים, וכך לגבי קדושתם של מקומות, שעיקרה תלוי במעשים הנעשים בהם, ולא בעצם קריאת שם הקדושה עליהם (ראו בהרחבה: א' הכהן, 'מה נורא המקום הזה' – על מקומות קדושים: בין דת, משפט וקדושה", שערי משפט ג (תשס"ג), 279-247). הד בולט לכך נמצא במשנת כלים, המדברת בקדושת ארץ ישראל: "ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות… ומה היא קדושתה? שמביאים ממנה את העומר, הביכורים ושתי הלחם", וכך גם לגבי שאר ה"קדושות" שהמשנה הולכת ומונה.
היטיב לבטא את הדברים, ר' מאיר שמחה הכהן מדוינסק, בעל ה"אור שמח", שבדברים נודעים שכתב בפירושו לתורה, "משך חכמה", ניסח את עמדתו בחריפות: "ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם חלילה. השם יתברך שורה בתוך בניו שיעבדוהו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל הקדושה והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה. וטיטוס נכנס לקודש הקודשים וזונה עמו ולא ניזוק, כי הוסר קדושתו. ויותר מזה הלוחות מכתב אלקים, גם המה אינם קדושים בעצם, רק בשבילכם כשתקיימו מה שכתוב בהם… סוף דבר, אין שום עניין קדוש בעולם. רק השם יתברך שמו- הוא קדוש… כי אין בשום נברא קדושה בעצם, רק מצד שמירת ישראל התורה כפי רצון הבורא יתברך שמו הקדוש… כל המקומות המקודשים, אין יסודם מן הדת, אלא באשר הוקדשו למעשה המצוות, והר סיני מקור הדת, כיוון שנסתלקה שכינה ממנו, עלו בו צאן ובקר".
סוף דבר: החיוב שמוטל על כל איש ישראל הוא לקיים מצוות "נקדש את שמך בעולם", "ואנשי קודש תהיון לי" (כפירושו הנודע של ר' מנדלי מקוצק: "אנשים" ולא מלאכי עליון.
ייעודה של הקדושה – בעולם הזה, על הארציות והגשמיות שבו, בחיי המציאות, על הקרקע. אדם חייב להיות "קדוש" ולקדש את חייו לא רק בשמיים, בבית הכנסת או בבית המקדש, בשיחו ושיגו עם מלאכי עליון, אלא על הארץ, בשבתו בביתו ובלכתו בדרך, בדרך הילוכן עם בני אדם.
(אחרי קדושים תשע)