צריך גם להתחדש

כמה מחשבה ועמל אנו משקיעים כדי להקים מערכות ומנגנונים שיממשו בצורה מוצלחת ויעילה את המטרות החשובות שאנו רוצים לממש. סוד ההצלחה בכל דבר תלוי ב'שיטת הפעולה'. כמה מחשבה וניסיון נדרשים כדי לגבש 'שיטה' מוצלחת ומנצחת. כמה עלינו לטרוח כדי למסד אותם וליצור מנגנונים יציבים, גם אם המיסוד לוקח זמן ומצריך סבלנות.

אולם, יש במיסוד גם חסרונות וסכנה של קיבעון מנוון שאינו מאפשר התאמה למציאות דינמית שמשתנה במהירות. כאשר המערכות מתמסדות ומתקבעות הן עלולים להפוך להיות מטרה בפני עצמה, העיקרון והרעיון לשמן הן נוצרו עלולים להישכח ולקבל דרוג נמוך בסולם החשיבות. לעיתים הקיבעון כל כך חזק עד כדי כך  שהוא מייצר סביבו מערכות הגנה חזקות לבל יצליחו לשנותו. ה'שיטה' מתבררת כמוצלחת כל כך עד כדי כך שהיא אינה מאפשרת שינוי, גם כאשר הוא נצרך.

בחיים הפרטיים השיטה שאנו מגבשים לעצמנו מעצבת לנו את היציבות והשגרה. ברמה הציבורית והלאומית אלו המערכות והמנגנונים שאנו מגבשים כעם וכקולקטיב. אולם, כיצד מונעים קיבעון מנוון?

עמים ומדינות, גדולים ובעלי מערכות וותיקות מאתנו פי כמה, מתפעלים מהיצירתיות ומהחדשנות של עם ישראל ומדינת ישראל, שיצא לה שם דבר כ'סטרטאפ ניישן'. כמדינה המובילה שהצליחה לנצח את הקורונה ולחזור לשגרה לפני כולם. במפגשים שלנו עם צבאות זרים תמיד ישנה התפעלות מהיוזמה, החדשנות, היצירתיות ומיכולת החשיבה מחוץ לקופסה במקום שהקיבעון והפרוצדורות הקשיחות גורמים לסרבול ולקיבעון שאינם מאפשרים גמישות מבצעית.

יש מהם שמבקשים להתחקות אחר הסיבה ולפצח את סוד החדשנות הזו. הם מחפשים אותה באופי תרבות ובמורשת היהודית. לכאורה יש כאן פרדוקס: מצד אחד אין כתורת ישראל שהיא 'שיטה', 'מעשית', קבועה ונצחית, ומצד שני אין כתורה מערכת שמכילה בתוכה את ה'התחדשות' האישית והלאומית כחלק מה'שיטה'.

בפרשתנו חוזרת התורה בפרוטרוט על מצוות השבת והמועדות: "מועדי ד' אשר תקראו אתם מקראי קודש אלה הם מועדי. ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת שבתון וגו'. אלה מועדי ד' מקראי קודש אשר תקראו אתם במועדם: בחודש הראשון בארבעה עשר לחדש בין הערבים פסח לד'" (ויקרא כג ב).  "דיבר במועדים אשר בשביתתם יכוין לשבות ממעשה הדיוט, בקצתם לגמרי כעניין בשבת ויום הכפורים ולעסוק בכולם בתורה ועסקי קדש, וכו'. ובקצתם תהיה השביתה ממלאכת עבודה בלבד, כמו שהוא העניין בשאר המועדים, והכוונה בהם שעם שמחת היום שישמח ישראל בעושיו יהיה העסק בקצתו בעסקי קודש וכו'. ובזה תשרה שכינה על ישראל בלי ספק וכו'. 'מקראי קדש' פירוש אסיפות עם לעסקי קדש" (ספורנו שם).

מצוות השבת מתחילה ממצוות המלאכה והשגרה: "כשם שמצווה לשבות בשביעי, כך מצווה לעבוד בששת ימי המעשה". אולם יש בתורת השבת והמועדים בחינה של עצירה מחזורית ושבירת השגרה המעשית של המלאכה והפיתוח החומרי. לא מדובר על מנוחה פיזית בלד אלא על התפנות לעיסוק רוחני ולהתחדשות. לא כאפיזודה חד פעמית אלא כחלק מאורח חיים מובנה: "הטוב הא-להי הטבוע בקרבה (של האומה א.ש.), אין חיי החול יכולים להוציאה מן הכח אל הפועל. חיים אלה במהומתם המעשית התכופה מסתירים הם את ההוד הרוחני של הנשמה הא-להית, ומעכבים את הזרחת אורה הבהיר והישר לתוך המציאות-החילונית השולטת. דחיפת הגידול וההשתלמות של החיים צריכה שתצא אל הפועל על-ידי נתינת-רוח, של הפסקה והתנערות, ממהומת-החיים הרגילה. היחיד מתנער מחיי-החול לפרקים קרובים – בכל שבת. "בא שבת באה מנוחה", מתחלת הנפש להשתחרר מכבליה הקשים" (הרב קוק זצ"ל הק' לשבת הארץ).

בערב שנת שמיטה יש להזכיר שאת אותו העיקרון אנו מוצאים גם ברובד הלאומי הקולקטיבי: "את אותה הפעולה, שהשבת פועלת על כל יחיד, פועלת היא השמיטה על האומה בכללה" (שם).

לאור כל זאת מתחדדת השאלה כיצד דווקא אנחנו שרויים בקיבעון בתחום הפוליטי והמשילות. כיצד לא השכלנו למצוא את הנוסחה כיצד להתאים את המודל והשיטה למציאות המתחדשת שמובילה אותנו זה זמן רב למבוי סתום.

(אמור תשפ"א)