פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)חודש ניסן וחג הפסח הבאים עלינו לטובה מתייחדים במצוות הרבה. ביניהן בולטת – בנוסף לחובה הכללית המוטלת בכל ימות השנה בכלל, ובימי המועדות בפרט – הדאגה לעני. ושמא לא מקרי הוא שהלכות פסח בדברי הרמ"א, הנסמכים ל"שולחן ערוך", אינן עוסקות לא בהגעלת וליבון הכלים, אף לא ב"מידות ושיעורים" של מצה ומרור, אלא בהלכות מתנות עניים: "ונהגו לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך הפסח, וכל מי שדר בעיר י"ב חודש צריך ליתן לזה".
ואף משנת "ערבי פסחים", מדגישה בראשה את החובה המוטלת על כל בן חורין: "ואפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי". ללמדנו שחירות יהודית אמתית אינה מושגת אלא עד שכל ישראל, לרבות עניים ויתומים, גרים ואלמנות, יהא להם חלק לא רק בעולם הבא אלא גם בעולם הזה, ועליהם להסב לשולחן הסדר יחד עמנו כבני חורין.
בעולם המשפט, נצטוו השופט והדיין בציוויים גדולים כלפי עניים, ויסוד המה לתורת השוויון שבמשפט העברי: "ודל לא תהדר בריבו" (שמות כג, ג). עד כדי כך, שהתורה שפעמים הרבה מקצרת בלשונה, חוזרת וכופלת אותם בכמה מקומות: "לא תעשו עוול במשפט, לא תשא פני-דל ולא תהדר פני גדול בצדק תשפט עמיתך" (ויקרא יט, טו), וכן "לא תטה משפט אביונך בריבו" (שמות כג, ו). וכל כך למה? "שלא תאמר: עני הוא זה, הואיל ואני והעשיר הזה חייבים לפרנסו – אזכנו ונמצא מתפרנס בנקיות, לכך נאמר: לא תשא פני דל" (ספרא קדושים ד, ב).
כלל זה נקבע גם בכללי האתיקה לשופטים, שבהם נקבע בכלל השישי לאמור: "שופט ינהג בבעלי הדין בשוויון, לא ישא פני דל ולא יהדר פני גדול".
אכן, בעוד שבתוככי בית המשפט חל דרך כלל איסור חמור "להכיר פנים" ולהחמיר או להקל בהכרעת דינו של עני ובגזירת עונשו, מחוץ לבית המשפט התמונה שונה לחלוטין, ולעתים גם בתוך בית המשפט מקלים בעניינו של עני, ש"אין ידו משגת".
כידוע לכל, תורת ישראל מהדרת במצוות הצדקה, ואף במישור המשפטי הצרוף, לדעת רבים מחכמי ההלכה ניתן אף לכפות עליה, ומי שאינו מסייע לעניים, אוחז בידו "מידת סדום". וכמה וכמה הלכות גדולות נתקנו במשפט העברי לטובתם של עניים.
כך, למשל, נתקנו תקנות נגד הריכוזיות במשק של הקהילה, ונקבעו הלכות שאוסרות הקמתם של מונופולים וקרטלים, וכל זאת לשם תקנת העניים.
ביטוי חריף לכך מצוי בדברי רבי אברהם אנקאוה, מדייני מרוקו במאה הי"ט, המתאר בניסוח חריף את ה"טייקונים" של אותם ימים, שריכזו בידם כוח כלכלי אדיר ועשו בו שימוש להעלאת מחירים: "ויתגודדו כמשפטם בהלכות שותפין, אגודות אגודות מוטה, שלושה ארבעה אנשים… וכל ישעם וכל חפצם לשפוך סוללה ולבנות דייק, לאכול עניים מארץ ואביונים מאדם, והיה הנגע ירק רק או אדם דם, לרדת עד לחייהם ולקפח פרנסת העניים האומללים, כי נועצו לב יחדיו ועליהם ברית יכרותו".
גם בהילוכם בשדות המשפט השונים, היו חכמי המשפט העברי ערים היטב לשוני בין המעמדות החברתיים, ולא אחת החילו עקרונות של "צדק חלוקתי" שנועדו להקל מעט את כובד המשא מעל העניים.
ביטוי לכך ניתן כבר בפרשתנו, פרשת הקורבנות, כאשר נקבעו חובות שונים לעשיר ולעני. העשיר יכול – ואולי אף חייב – להביא קורבן עולה מן הבקר ומן הצאן, בעוד שהעני, שאין ידו משגת, יכול להסתפק בעולת העוף. הוא הדין לקורבן אשם: בעוד שהעשיר מביא כבש או עז, העני יכול להסתפק בפחות: "ואם לא תגיע ידו די שה, והביא את אשמו אשר חטא שתי תורים או שני בני יונה… ואם לא תשיג ידו לשתי תורים או לשני בני יונה והביא את קרבנו אשר חטא עשירית האיפה סולת לחטאת" (ויקרא ה, ז, יא).
ושמא יחשוב אדם שקורבנו של עני פחות בערכו מזה של חברו העשיר, שינתה התורה בלשונה, ובמקום "אדם כי יקריב" (ויקרא א, ב) כתבה "ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה' " (ויקרא ב, א), ביטוי שעליו דרשו חכמים (מנחות קד, ע"ב ורש"י על אתר): "לא נאמר 'נפש' בכל קורבנות נדבה, אלא במנחה. מי דרכו להתנדב מנחה? עני, אמר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו". ועוד אמרו: "נאמר בעוף – קורבנו של העני – 'ריח ניחוח' ונאמר בבהמה – קורבנו של עשיר – 'ריח ניחוח', לומר לך: אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוון את לבו לשמים".
יתר על כן: רבי יעקב בן אשר, בעל הטורים (ספרד, המאה הי"ד), מדייק בכתובים: בעוד שבקרבנות בקר וצאן נאמר כי יש להביאם "לפני ה' " (ויקרא א, ה), בעוף ובמנחה לא נאמר אלא שיש להביאם "לאהרן ולבניו", וטעמו של דבר: "לפי שעניים מביאים אותם ומתביישים להביא אותם לפני הכל, לכך נאמר 'לאהרן ולבניו', שאינן בפרהסיא, והזכיר 'לאהרן' לומר שאף הכהן הגדול לא יבזה מנחת הדל".
הלכות אלה, שנאמרו בדיני הקורבנות, מקדש וקודשיו, היו לימים לעקרונות משפטיים מנחים במשפט החוקתי, בדיני מסים, בדיני הוצאה לפועל ובמערכות משפט אחרות, ומהם יתד, ובהם פינה, ל"מסכת עניים" שבמשפט העברי.
(ויקרא תשעג)
