פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)מוקדה של פרשת השבוע היא "שירת הים": פרק שירה מופלא, החושף משהו מעצמת הרגשות שחוו בני ישראל במעמד קריעת ים-סוף: "וברוח אפיך נערמו מים, נצבו כמו נד נוזלים, קפאו תהומות בלב ים… נשפת ברוחך כסמו ים, צללו כעופרת במים אדירים… שמעו עמים ירגזון, חיל אחז יושבי פלשת, אז נבהלו אלופי אדום, אילי מואב יאחזמו רעד, נמוגו כל יושבי כנען".
לרגיל בספרי הלכה, חוק ומשפט, נראה שילובו של פרק שירה בתוך טקסט מכונן של מערכת משפט, תמוה למדי. עם זאת, הבקי במורשת ישראל ובמקורות המשפט העברי לענפיהם ולגווניהם יֵדַע, שלצד החוקים והמשפטים, הנורמות והציוויים, הכלולים בתורת משה ומהווים את הבסיס לתורת המשפט העברי כולה, יש לא מעט קטעי שירה וסיפורת נפלאים, שאף מהם למדו חכמים לעיתים גופי הלכות, חוקים ומשפטים.
לצדק ולמשפט גם ניתן מקום של כבוד בשירת התורה. כך, לדוגמה, שירת האזינו מתארת את ה', "שופט כל הארץ", "הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא", לאמור: המשפט והצדק, היושר ומניעת העוול, המה המידות המנחות את "שופט כל הארץ", וממנו יראו וילמדו עבדיו בשר ודם.
הגדיל לעשות משורר התהילים, שפרקי שירה שלו רוויים בתורת המשפט והצדק: "כי עד צדק ישוב משפט ואחריו כל ישרי לב" (צד, טו), "אשרי שומרי משפט" (קו, ג), "מעגלי צדק" (כג, ג) ועוד כהנה וכהנה.
ראש וראשון לשָרים היה לא אחר מאשר משה רבנו ("אז ישיר משה ובני ישראל"), שמלבד הוראת הדינים והמצוות לעם, כיהן הן בתפקידי שיפוט והן בהוראת החוקים והמשפטים לעם כולו. אך לצד שירת משה, בולטת גם שירה נוספת, שלעיתים מוצנעת שלא בצדק. שירתה של מרים. בשונה ממקומות אחרים, מרים לא מופיעה כניצבת סבילה, שותקת, בת לוויה ל"שחקנים הראשיים", אלא כדמות עצמאית ופועלת. לא רק "אחות של", ו"בת של", אלא אישיות מרשימה, העומדת על רגליה-שלה. ודומה שלא לחינם הדגיש הכתוב בראשונה דווקא את ייחודה העצמאי, כ"מרים הנביאה".
מרים הנביאה אינה מתגלה כנפעלת, סבילה, הפועלת רק מכוח צו שקיבלה ממשה רבנו, אלא כאישה פעילה, אקטיבית, הסוחפת אחריה את הנשים כולן: "וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת. וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם: שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם".
בעקבות חז"ל, מתאר רש"י את שתי השירות כמעין מקבילות זו לזו: "משה אמר שירה לאנשים, הוא אומר והם עונין אחריו, ומרים אמרה שירה לנשים". אכן, דווקא מפשוטו של מקרא (ובוודאי מכך שדיבר הכתוב בלשון זכר, "להם" ולא "להן"), לא מתחייבת המסקנה שמרים אמרה את השירה לנשים דווקא.
ומכל מקום בעוד שירתו של משה נענתה בתגובה בלבד ("והם עונים אחריו"), שירת מרים סחפה אחריה את כל הנשים לריקודי תופים ומחולות בצוותא. לעניין זה נתן דעתו בעל ה"כלי יקר", והוא מרחיב דברים בעניין מקומן המרכזי של נשים בעבודת ה' ובתורת הנבואה: " 'ותקח מרים הנביאה' – עכשיו נעשית נביאה כי במעמד זה זכו גם הנשים לראות פני השכינה עד שאמרו כולם 'זה אֵלי', כמו שאמרו חז"ל (מכילתא בשלח פרשה ג) 'ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי הכהן'.
לכך נאמר 'ותצאן כל הנשים אחריה', כי הנבואה התחילה במרים וכל הנשים יצאו בעקבותיה במעמד זה, כי כולן זכו לנבואה… ומה שאמר 'ותען להם מרים', 'להן' מיבעי ליה למימר, אלא לפי שעל הים באו הנשים למדרגת האנשים בהשגת הנבואה, על כן נאמר להם כמדברים לזכרים".
ושמא אין זה מקרה, שמכל השירות שהתנ"ך משופע בהן, נבחרה דווקא גם שירת דבורה – שירתה ולא שירתם של גברים – לעטר את הפטרת השבוע. ואף בה ניתן מקום מרכזי למלאכת החקיקה והמשפט.
כידוע, דבורה הנביאה, מתייחדת בהיותה לא רק "אשת חיל" הספונה בביתה ושוקדת על מלאכת טווית השתי והערב, אלא גם, ואולי בעיקר, בפעילותה ברשות הרבים, במרחב הציבורי. דבורה הייתה "שופטה את ישראל" – את כל ישראל – בעת ההיא. ואף היא, כמרים, הייתה בראש ובראשונה "אשה נביאה", אישיות עצמאית הקובעת ברכה לעצמה, ורק לאחר מכן "אשת לפידות", "אשתו של".
עד כדי כך נתקבעה דמותה ברשות הרבים, שחכמים ראו בישיבתה "תחת התומר" ולא בתוככי בית הדין, ביטוי לרצונה להימנע מאיסור ייחוד עם הגברים שבאים לידון בפניה.
ביציאתה החוצה, לרשות הרבים, ובפעילותה הברוכה, רבת הפנים והגוונים, מבטאת דבורה – בדומה למרים – את מקומה של האישה לא רק בירכתי הבית, אלא ב"רשות הרבים", כפועלת, יוזמת ומנהיגה. וממנה פינה, ממנה יתד למאות ואלפי נשים אחרות, שדמותיהן המופלאות של מרים ודבורה שימשו להן דוגמה לא רק לשעה אלא לדורות.
מוקדש לאמא שתחי', לחג יובלה
