את הפטרת תשעה באב קוראים מתוך נבואות ירמיהו, שניבא על החורבן הצפוי והיה עד להתגשמות הנבואה. הנבואה פותחת ב"אסף אסיפם" והיא נחתמת ב"ואין מאסף" (טי', כ"א). לקראת סוף ההפטרה מופיעים הביטויים 'קינה', 'נהי', 'דמעה' וביטויים נוספים המזכירים את יום תשעה באב. גם בתחילת ההפטרה יש ביטויי קינה רבים – 'יגון', 'דוי', 'דמעה' ו'בכי', וכן באמצעה – 'בכי', 'נהי' ו'קינה'. פסוקי הקינה של הנביא חוזרים שוב ושוב על המילים "על שבר בת-עמי" (שם, כ"א).
שאלתו הרטורית של הנביא, "הצרי אין בגלעד"? מהווה המשך לתקווה שהובעה קודם "קוה … לעת מרפא". למה הכוונה? הנבואה מתארת את הגלעד, חבל הארץ המרוחק והפריפריאלי של הארץ. הנצי"ב פירש שצירוף שבט המנשה לראובן וגד נועד לחזק אותם מבחינה רוחנית. הרב יהודה ברנדס כותב, שגם להיטותו של מכיר לכבוש את הגלעד לא נבעה משיקולים כלכליים אלא מהרצון למהר ולזרז את הכיבוש ואת ההתנחלות, ואולי אף להרחיב את גבולות הארץ. שאלתו הרטורית של הנביא, "הצרי אין בגלעד"? היא כהמשך לתקווה שהובעה קודם "קוה … לעת מרפא".
תקווה זו היה לה לכאורה על מה להישען, שהרי בגלעד יש מרפא (צרי) ויש רופא. משה רבנו נטע בגלעד את מכיר בן מנשה ומשפחתו, על מנת שייטע שם צמחי מרפא שיסייעו בשימור השבטים שבחרו להתיישב שם, וכדי לדרבן אותם שיתרמו תרומה משמעותית בעת הצורך לעזרת העם היושב בציון.
צמחי מרפא הוא שם כולל לצמחים ממינים בוטניים וממשפחות בוטניות שונות, שנמצאו כבעלי ערך מרפא או מועיל. רפואת צמחים התפתחה במקביל במקומות שונים בעולם, ונשתמרה במרוצת הדורות בכתב ובע"פ.
צרי הינו סממן אחד מתוך אחד עשר סממני הקטורת, המזוהה עם שמן אפרסמון. נאמר בתורה בעניין סממני הקטורת, "קח לך סמים נטף, ושחלת וחלבנה, סמים ולבונה זכה" (שמות, ל', ל"ד). "נטף" האמור בתורה, נקרא בדברי חז"ל בשם – 'צרי' (כריתות ו'). בהתאם לאמור נקבע על ידי חכמים, שכמות הצרי שיש להכין לפיטום הקטורת הרי זה שבעים מנה. באשר למשמעות המעשית של המושג 'צרי', מקובל לזהותו עם עץ האפרסמון (ערוך, ערך קטף).
הקשר המסחרי בין מצרים והגלעד לאספקת צרי מפנה אותנו לשיירה שהייתה מעורבת במכירת יוסף "וישאו עיניהם ויראו והנה ארחת ישמעאלים באה מגלעד וגמליהם נושאים נכאת וצרי ולט הולכים להוריד מצריימה" (בראשית, ל"ז, כ"ה). כשאין אחוות אחים אין מרפא, צרי, לשבר בת עמי.
בשנים האחרונות נושא השימוש בקנביס למטרות רפואיות הולך וצובר תאוצה. חלק ניכר מסגולותיו הרפואיות ידועות מזה זמן רב.
הרב משה פיינשטיין נשאל בשנת תשל"ג ע"י בחורי ישיבה שהשתמשו בסמים 'קלים'. בתשובתו שלל את ההתמכרות ויצירת תלות בסמים. "הנה בדבר אשר התחילו איזה בחורים מהישיבה לעשן חשיש (מעראוואנא)…שהוא גורם תאוה גדולה…" (אגרות-משה יו"ד ח"ג, ל"ה). העובדה שאדם יוצר תלות חזקה בסם, "תאווה גדולה", היא בעייתית, ולדבריו יש בה אפילו איסור דאורייתא. גם הרב אויערבך התייחס לצריכת סמים וכתב, "שודאי יש איסור מצד הדין לקחת סמים…דלקיחת סמים כמו שעושים ברחוב ודאי מזיק את גופו ואסור משום חבלת גופו דאיסור גמור הוא… (מעדני-שלמה עמ' קמ"ח). דברי שני גדולים אלו מתייחסים לצריכת סמים ללא צורך רפואי כלשהו.
קנאביס הינו צמח מרפא ופטור מתרומות ומעשרות. כך פוסק הרמב"ם "אין אסור משום כלאי זרעים אלא הזרעים הראויין למאכל אדם, אבל עשבים המרים וכיוצא בהן מן העיקרין שאינן ראויין אלא לרפואה וכיו"ב בהן אין בהן משום כלאי זרעים" (כלאים א' ,ד' ).
ולעניין שנת השביעית מה דינו של הקנאביס, שנינו במשנה "כלל גדול אמרו בשביעית, כל המיוחד למאכל אדם, אין עושים ממנו מלוגמה (= תרופה) לאדם" (שביעית ח', א'), וכך פסק הרמב"ם "כלל גדול אמרו בפירות שביעית, כל שהוא מיוחד למאכל אדם כגון חיטים תאנים וענבים וכיוצא בהן אין עושין ממנו מלוגמא או רטייה וכיוצא בו אפילו לאדם שנאמר לכם לאכלה כל שהוא מיוחד לכם יהיה לאכלה ולא לרפואה (שמיטה ויובל ה', י"א). צמחי הקנאביס אינם מאכל אדם ואין בהם הפסד אוכלים מצד קדושת שביעית. הרב יצחק זילברשטיין דן את הקנאביס כטאב"ק השווה לכל אדם וחלים עליו דיני שמיטה, והצריך להפקיר הגידולים (חשוקי-חמד יבמות קכ"ב, ע"א). לעומתו, הרב אשר וויס, סובר שאין קדושת שביעית בגידולי הקנאביס המיועדים לחולה (מנחת-אשר סי' כ"ט).
