פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)עשר מכות אימתניות הוטלו על המצרים. באוויר, בים וביבשה. הן שיבשו את אורח חייהם, השאירו אחריהן חללים רבים, פצועי נפש וגוף, והותירו אותם מוכים וחבולים.
המים אשר ביאור היו לדם, הצפרדעים שרצו בכל מקום. הכינים התעופפו באוויר, "ערוב", החיות הרעות והדֶבֶר עשו שַמות בבקר, במקנה ובצאן. השחין פרח בעור, הברד ניתך משמים, מקורות האספקה נותקו והיה חושך אפלה בכל מצרים, עד שלא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלושת ימים. וה"גראנד פינאלה", הסוף המר: המוני מצרים מקברים את מתיהם, "כי אין בית אשר אין שם מת".
לפי מדרש חז"ל, המכה הייתה כפולה, מכופלת ומשולשת עשרות מונים. "אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַיִם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת; וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַכּוֹת".
ואף על פי כן, צרות בני ישראל לא תמו. רחוק מכך.
היה מי שמיהר להכריז על "הניצחון המוחלט", להתהלל בהשמדת האויב, ביעור קיני המחבלים והשונאים. אבל המנוחה והנחלה, השקט והשלווה טרם נראו באופק.
אך נמלטו בני ישראל מארץ השעבוד, "והנה מצרים נסע אחריהם". רכב, פרשים, צבא כבד של האויב המשיך לזנב בהם, מטיל עליהם פחד ואימה, בוקה, מבוקה ומבולקה, מאיים לכלותם ולהשמידם.
גם בבית פנימה המצב לא היה הרבה יותר טוב. הפילוג הפנימי, המחלוקות, הקנאות והשנאות, המשיכו לפעפע ולבעבע בעוז. מעל לשטח ומתחתיו. "ארבע כיתות נעשו ישראל על הים: אחת אומרת ליפול אל הים; ואחת אומרת לשוב למצרים; ואחת אומרת לעשות מלחמה כנגדן; ואחת אומרת נצווח כנגדן" (מכילתא). קריאות המבטאות, מעבר למחלוקת ושסע חריף, ייאוש, אובדן תקווה.
לימוד פרשיות הגאולה בספר שמות, מלמדים עד כמה ארוכה הדרך לחירות. כך גם פרקי ההגדה שנקרא ברוב עוז והדר בליל הסדר החגיגי בעוד זמן קצר.
לצד פרקי השבח וההלל שבהגדה, אנו – לא במקרה – "פותחים בגנות", מניפים אל על את 'לחם העוני' (שטרם פס מן העולם. וכבר אמר מי שאמר, שלנוכח מחירי המצות, במיוחד השמורות שבהן, רבים יהיו עניים לאחר קנייתן…), לא שוכחים שאבותינו היו עובדי עבודה זרה, ש"ארמי אבד אבי" ביקש להשמידנו עוד לפני "הפתרון הסופי של פרעה".
אנו שרים, מלאי עזוז וגבורה: "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו", משל מילים אלה היו מארש ניצחון ולא קינת בכי ונהי של אנשים אבלים ורדופים, שירת עַם שעל "תעודת הזהות" של בניו ובנותיו נכתב: "דוויים, דחופים, סחופים ומטורפין, וייסורין באין עליהם" (יבמות מז, ע"א).
פעם אחר פעם אנו ניצבים מול הפער המטלטל. מחד, דרמה גדולה, ניסים גלויים, "ביד חזקה ובזרוע נטויה". מאידך, ריאליזם מפוכח של "וְלֹא נָחָם אֱ-לֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, כִּי קָרוֹב הוּא".
ברגישותה המופלאה, מלמדת אותנו התורה פרק בנפש האדם ובנפשה של אומה: חירות אינה מוצר מדף שאוספים כלאחר יד ב"דיוטי פרי" – "פס", כרטיס מעבר מחובת השעבוד לחירות בנמל היציאה. היא תהליך ממושך, מייגע, רווי דם, יזע ודמעות, לעיתים מייאש, של השתחררות מכבלי וחבלי השעבוד, הפיזי והרוחני.
הפסוק "כִּי קָרוֹב הוּא" זכה לפירושים רבים. פשוטו של מקרא מלמד על חשש מפני מלחמה שתשיב את העם למצרים. אך ברובד עמוק יותר, קִרְבָה זו מרמזת על ציפיות שווא, "פטה מורגנה", מחזה תעתועים, מקסם שווא בדבר הגאולה השלמה הניצבת ממש מאחורי הדלת, כאן ועכשיו. המחשבה כי לפנינו "דרך קצרה", "כי קרוב הוא", עשויה להתאדות עד מהרה לנוכח הדרך הארוכה שעוד מצפה לנו.
עַם שעדיין נושא על גבו את צלקות השוט המצרי, חרותות עמוק בבשרו, אינו מסוגל להתמודד בן רגע עם אתגרי העצמאות. חירות דורשת "זמן הבשלה".
המסע במדבר, על תלאותיו – המחסור במים במרה, הרעב שהוליד את המן, ועמלק שמזנב בכל הנחשלים שבינינו מאחור, אינם "תאונה היסטורית". הם חלק ממסע הכרחי.
גם בימים אלה, כאשר מדינת ישראל נמצאת באחת משעותיה הקשות והמאתגרות, מילות ההגדה "שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו" מהדהדות בעוז. אכן, "הקב"ה הצילנו" – ומצילנו גם באלה הימים – "מידם", אבל סיסמת "ארוכה הדרך לחירות" מהדהדות בקול גדול ובעוצמה כואבת.
תלאות הדרך אינן רק מכשול. הן עשויות לעצב את דמותו של העם, לחשל את בניו. לזקק את מחשבותיו. לטהר את רוחו.
אכן, "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". יציאה המתרחשת גם עכשיו, בשעות אלה ממש, בשמי איראן, בחולות עזה, בהרי הלבנון.
מי ייתן וכל אותן תעצומות נפש, ערבות הדדית, רגישות וגבהות קומה שמתגלות בינותן, ילוו אותנו גם בהמשך הדרך.
המסע ממצרים לארץ ישראל ארך ארבעים שנה לא בשל טעות בניווט. הוא נועד לשֵם בניית אומה המסוגלת לשאת את עול החירות.
"הדרך ארוכה היא ורבה, רבה; הדרך ארוכה היא ורבת הדר". אבל אנחנו צועדים בה בעוז, "ושרים הללו, הללויה, הללו".
הצדק והחירות הם "ריצה למרחקים ארוכים"; ריצת מרתון, לא ריצת מאה מטר. בסופה, נמשיך לקוות ולייחל, אכן נזכה להגיע אל המנוחה ואל הנחלה, לימים של שלום ושלווה, השקט ובטח.
