הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)בימים האחרונים נשאלתי לא פעם: מה היה המנהג של יהודי אתיופיה בימי בין המצרים? שאלה זו מעלה נושא רחב ועמוק יותר: מה הייתה בכלל תודעת בית המקדש בקרב קהילת ביתא ישראל? התשובה נוגעת בזהות, בזיכרון, ובהבחנה בין מסורת אותנטית לבין השפעות מאוחרות או מנהגים מחודשים.
קיים היום בלבול ערבוב בין מסורות עתיקות של ביתא ישראל לבין מנהגים שהתפתחו לאחר העלייה לישראל, אפילו בקרב בני הקהילה שנולדו באתיופיה, בלבול זה רק מחזק את הצורך לחזור לשורשים ולברר את הראשוני. לצורך כך, פניתי אל הקס אלי וונדה מנטסנוט שליט"א, ושאלתי על מנהגי יהודי אתיופיה בחודשי תמוז ואב. הוא השיב בפשטות: "חודש תמוז היה אצלנו חודש רגיל. לא נהגו בו מנהגים מיוחדים".
המשכתי: "ומה באשר לראש חודש אב?" והוא השיב: "ראש חודש באתיופיה הוא יום חג. מתכנסים עם המשפחה, לא עובדים, עושים סעודות. אבל לאחר מכן, נוהגים לצום כל חודש אב. על פי המסורת שלנו, אברהם, יצחק ויעקב נפטרו בחודש אב, ולכן צמים ומתאבלים עליהם 30 יום. אנו צמים במשך היום, ובלילה אוכלים מעט מאוד רק כדי להשביע את הרעב".
בהמשך הבהיר הקס: "בצום לא כולם שווים. מי שלא יכול לצום, במיוחד אלה שעובדים בשדות, לא חייבים לצום עד הערב. מותר להם לאכול אחרי חצות. לעומתם, המבוגרים יותר שנשארים בכפר ומתפללים עם הקסים צמים כל היום. הצמים כל היום עושים זאת גם עבור מי שאינו יכול". שאלתי לבסוף: "ומה לגבי תשעה באב?" והוא ענה: "בתשעה באב לא עובדים בשדות, וכולם משתדלים לצום עד הערב. אנחנו מדריכים שגם מי שמתקשה חשוב שיצום עד הערב". כששאלתי איך הייתה האווירה בימים האלה, הוא סיכם: "אנחנו לא היינו בדיכאון. מה שהניע אותנו לא היה העבר, אלא העתיד. לא התמקדנו בחורבן בית המקדש, אלא בירושלים של זהב, בבית המקדש שיבוא".
דבריו של הקס מאירים עיקרון עמוק בעבודת ה' ובעיקר הדרכה לחיים איך מצליחים לחבר בין תודעה של גאולה לתודעה של חורבן. יש לי תחושה עמוקה ששתי תודעות מתקיימות כיום במקביל בתוך החברה הישראלית. שתיהן חזקות, שתיהן נוכחות, אך נדמה שהן כמעט לא מדברות זו עם זו. מצד אחד, ישנה תודעת הגאולה. אנשים שמאמינים בלב שלם שאנו חיים בתקופה של ניסים, שהגאולה ממש בפתח, שהמשיח "אוטוטו" מגיע. אלא שלעיתים, התחושה הזו באה עם התעלמות מהכאב, מהמורכבות, מהקשיים, מהעוולות שעדיין מתקיימות במדינה הזו. כאילו כל אתגר הוא רק הפרעה רגעית בדרך אל הגאולה. ומצד שני, קיימת תודעת חורבן. אנשים שחווים תחושת שבר עמוקה, על סכנת מלחמת אחים, על חורבן הבית השלישי. תחושת ייאוש, כעס וביקורת חריפה כלפי עצמנו, כלפי החברה, כלפי הדרך שבה יהודים מתנהגים לאחר שזכו לאוטונומיה אחרי 2,000 שנות גלות.
שתי הפרספקטיבות הללו מתקיימות בחברה שלנו, ולעיתים נדמה שאין ביניהן גשר. אבל יש לי בשורה: התודעה שקיבלתי מהכפר היהודי באתיופיה מלמדת שהן אינן סותרות. אפשר לחיות מתוך תודעת חורבן לראות את המציאות על כל כובדה, את השסעים, את המשברים, את הצורך בצום ובחשבון נפש, ועדיין לא לאבד את תודעת הגאולה. תודעת הגאולה איננה התכחשות למציאות, אלא מבט עמוק לתוכה, מתוך אמונה בתיקון.
אני מאמין שלא יהיה כאן חורבן שלישי. לא מתוך נבואה, אלא מניסיון חיים. בכפר בו גדלתי, לימדו אותי לבחור בתודעת הגאולה. זו תודעה שלא מחכה למשיח חיצוני, אלא קוראת לכל אדם לקחת אחריות אישית. היא לא עוסקת בעליונות, אלא בשוויון. לא רואה בוויתור חולשה, אלא כוח. זו גם התודעה שעזרה לי להאמין בזוגיות הישראלית, גם ברגעים הקשים. היא זו שאפשרה לי לראות את הטוב, את הרוך, את האכפתיות שקיימים פה למרות הצעקות, למרות הפתיל הקצר, למרות הקיצוניים. הם מיעוט שבמיעוט.
תודעת הגאולה לא מחכה לניסים, היא יוצרת אותם. היא זו שתוריד את מפלס הפחד, תצנן את הרצון לנקום. היא זו שתעזור לנו לראות שהמציאות הקשה איננה חורבן, אלא קומה נוספת בבניין הבית. זו ההזדמנות לרהט אותו מחדש. המשבר שפקד אותנו מאז 7 באוקטובר פתח פצע גדול, אבל גם פתח דיון עמוק: מה מקומה של הדת במדינה? מה היחסים בין חילונים לדתיים? מהו שוויון אמיתי? מה תפקידו של צה"ל? מה מקומם של מוסדות שמפלגים לפי מוצא או צבע? הפצע פתוח. אני מבקש שנכניס לתוכו אור. כך עשיתי במסעי שלי בתוך החברה הישראלית: בכל פעם שנפתח פצע ניסיתי להכניס בו אור. וכשיש אור, אפשר לראות את האחר. ורק כשמבינים את האחר, אפשר להבין גם את עצמנו.
