כי היא חכמתכם ובינתכם

בתחילת פרשת ואתחנן מתייחסת התורה לאיך נראה עם ישראל לעיני הגויים. "וּשְׁמַרְתֶּם, וַעֲשִׂיתֶם… כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם, לְעֵינֵי הָעַמִּים, אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן, אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה, וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן, הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה…" (דברים ד', ו'-ח'). רש"י פירש "בזאת תחשבו חכמים ונבונים לעיני העמים" (שם), כלומר תפקידו של עם ישראל להיראות חכם ונבון. זהו קידוש ד' שחוקיו, משפטיו ומצוותיו של ד' מחכימים את העם. לעומתו, הספורנו פירש שעל כלל ישראל להיות חכמים, כדי שיתקדש שם השם על ידי כך, שהכל יראו שהקרובים אל ד' הם חכמים.

אסטרולוגיה ובעברית, אצטגנינות, היא האמונה שקיים קשר בין מצבם של גרמי השמיים ובין מעשיהם ותכונותיהם של בני אדם. התלמוד הבבלי משבח את מי שעוסק בחישוב מקומם של המזלות, "כל היודע לחשב בתקופות ומזלות ואינו חושב, עליו הכתוב אומר, ואת פועל ד' לא יביטו ומעשי ידיו לא ראו (ישעיה ה', י"ב). אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן, מנין שמצווה על האדם לחשב תקופות ומזלות, שנאמר, ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים (דברים ד, ו), ואיזו היא חכמה ובינה לעיני העמים, הוי חישוב תקופות ומזלות…" (שבת ע"ה ע"א). ברם, צריך לומר, שהכוונה לחישוב האסטרונומי של מקומן של גרמי השמיים, המזלות, לעניין קביעת החודשים והשנים ולא לאסטרולוגיה, להשפעת המזלות על האדם או על עצמים אחרים.

מרבית הפוסקים מודים שפנייה לאסטרולוגים, או אצטגנינים כלשון חז"ל, אסורה. אחד מגדולי האסטרונומים והאסטרולוגים היהודים הוא האבן עזרא. ר' יהודה הלוי לא הגיע לידי הכרעה ברורה בדבר ערכה ומידת אמיתותה של האסטרולוגיה. גם ר' חסדאי קרשקש, מגדולי חכמי ספרד במאה ה-14 התייחס לאסטרולוגיה במידה מסוימת של ספקנות.

פנייה אל האסטרולוגיה נקראת נחש וניחוש, ויש לה משמעות שלילית שגובלת בעבודה זרה. כתוב, "לא תעוננו" (ויקרא י"ט, כ"ו) ורבי עקיבא הסביר, "זה מחשב עתים ושעות ואומר היום יפה לצאת, למחר יפה ליקח" (סנהדרין ס"ה ב'). הרמב"ם פוסק שזאת האצטגנינות, וכן הרמ"ה, הסמ"ג, המאירי, הר"ן ועוד. לפי רבותינו אלו, התנהגות על פי אסטרולוגיה היא עבירה של תורה. הרמב"ם פוסק, "העושה מפני האצטגנינות וכיוון מלאכתו או הליכתו באותו העת שקבעו הוברי שמים, הרי זה לוקה, שנאמר, לא תעוננו" (הלכות עבודת כוכבים, י"א, ה"ט), הרמב"ם באיגרת תימן שלו כתב, "אבל מה שראיתיך משתוקק אליו מחכמת הכוכבים והדיבוקים שהיו ושעתידים להיות – כל זה הסר אותה מלבך ונקה דעתך ממנו ורחץ שכלך, כמו שרוחצים הבגדים המטונפים מטינופם, לפי שהם דברים שאין בהם ממש, ואינם אמת אצל החכמים השלמים ואפילו שאינם מאמינים בתורה, כל שכן למקבלי התורה".

הרמב"ם בשמונה פרקים כותב, "שלא תחשוב השיגעונות אשר ישקרו בהם חכמי הכוכבים אמתיות, כי יחשבו שמולד האדם ישימהו בעל מעלה או בעל חיסרון ושהאיש מוכרח על המעשים ההם בהכרח. שהדבר המוסכם עליו מתורתנו ומפילוסופי יוון, כמו שאימתוהו טענות האמת, שפעולות האדם כולם מסורות לו, אין מכריח אותו בהם, ולא מביא אותו זולת עצמו כלל שיטהו לצד מעלה או לצד חיסרון אלא אם כן יהיה לו הכנת המזגים לבד, כפי שביארנו, שיקל לו עניין או יכבד. אבל שיתחייב פעולה מהפעולות או יהיה בו נמנע – אין זה כלל. ואילו היה האדם מוכרח על פעולותיו, יהיו בטלות מצוות התורה ואזהרותיה והיה הכל שקר גמור, אחר שאין בחירה לאדם במה שיעשה" (פרק ח').

כלומר, האדם חופשי בהחליטו, והוא בעל בחירה ואינו כפוי להשפעת הכוכבים.