מעמד הר סיני – הדור השלישי

קבלת התורה אינה שייכת לערוץ ההיסטוריה. היא תוכנית ריאליטי. היום, כאן ועכשיו. "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", הורונו חז"ל. קבלת התורה מתחדשת בכל יום, ואינה תלויה לא במקום ולא בזמן. לא בגבולות גיאוגרפיים ולא במעמד כלכלי או חברתי.
מעקב אחר תיאור המאורע של מתן תורה בדברי הפרשנים ובמשנת חז"ל חושף תובנות חדשות ומרתקות ביחס למשתתפיו, תכניו ובעיקר משמעותו והשלכותיו לדורות עולם.
הפרטים הטכניים לוטים בערפל, מכוסים בענן הכבד שירד על ההר, ולא בכדי. מועד "הכרזת העצמאות" של העם היהודי ("היום זה נהיית לעם"), נותר עלום, עמום. כל ילד יודע מתי קמה המדינה. כל זאטוט אמריקני או צרפתי ידע מתי מציינת ארצו את יום עצמאותה. אך איש אינו יודע מתי בדיוק ניתנה תורה לישראל. התאריך המדויק של המעמד המכונן, של מעמד הר סיני לא נזכר בתורה. "בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים, ביום הזה באו מדבר סיני". ברם, מהו "היום הזה"? מאות שנים אחר כך, עוד נחלקו חכמים בעניינו, אם בששה בסיון היה, או שמא בשבעה בו (שבת פו, ע"ב). גם מיקומו הגיאוגרפי המדויק של הר סיני לא נודע עד עצם היום הזה. ללמדנו, שתורה אינה תלויה, לא בזמן ולא במקום. תמיד היא יפה, ורלוונטית, ומשמעותית.
יתר על כן: לפי פשוטי המקראות, רק במועד זה מופיעה התורה לראשונה על במת ההיסטוריה. אכן, במשנת חז"ל תופשת התורה מקום מרכזי כבר לפני בריאת העולם. את מדרשו הראשון על התורה, בראשית רבה, בוחר רבי הושעיה לפתוח בתיאור התורה כתב"ע של העולם. גם תוכנית מתאר, גם תוכנית בניין ערים. גם חלוקה לחדרים, גם עיצוב פנים. "התורה אומרת: אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה. בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין [=ארמון], אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן. והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות ופינקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים, היאך הוא עושה פשפשין. כך היה הקב"ה מביט בתורה, ובורא את העולם, והתורה אמרה בראשית ברא אלהים, ואין ראשית אלא תורה. כמו שנאמר (משלי ח) 'ה' קנני ראשית דרכו' (בראשית רבה א).
כדרך העולם, תוכנית מתאר זו פורסמה ברבים והוגשו לה לא מעט התנגדויות. "בתחילה הלך הקב"ה אצל בני עשו. ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: לא תרצח. אמרו לו: ריבונו של עולם, כל עצמו של אותו אביהם רוצח הוא, ולא הבטיחו אביו אלא על החרב. אין אנו יכולים לקבל את התורה". התנגדויות דומות השמיעו בני עמון, מואב וישמעאל. ישראל זכו, ולא רק שקיבלוה באהבה, באימה וביראה, אלא הוסיפו וקראו בקול גדול "נעשה ונשמע".
מצד אחד, נראה המעמד כמופע מוסיקלי רעשני, מחריש אזניים, מלווה בחידושי הפירוטכניקה: קולי קולות, ברקים וזיקוקים, ענן כבד וקול שופר. מצד שני, שורה עליו רוח דממה דקה. לא ברעש ה'. "אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן: כשנתן הקדוש- ברוך-הוא את התורה, צפור לא צייץ, עוף לא פרח, שור לא געה, אופנים לא עפו, שרפים לא אמרו קדוש, הים לא נזדעזע, הבריות לא דברו, אלא העולם שותק ומחריש. ויצא הקול: 'אנוכי ה' אלוהיך'." (שמות רבה כט). מורכבות זו טומנת בחובה מסר חשוב. תורת ישראל אינה תורה של "קול אחד". היא תורה של קולות שונים. וכולן נשמעים. יש בה מקום גם לברקים, לחידושים מבריקים (ואפילו לחומרות מופלאות), לפרשנויות ולדברי הסבר מלומדים. אך בשוך כל אלה יש לשוב ולהאזין מדי פעם לקול הטהור. קול של דממה דקה, שהולך ומתחדש מדי יום, וניכר ביופי צלילו ובטהרתו. קול זה, הנשמע מתוך ענן כבד, עמל יומיומי, אפור ומתיש, אולי אינו שובה את הלב בקולניותו ובצעקנותו כקול הראשון, אך תוכנו עמוק ואמיתי לא פחות ממנו.
מי נכח במעמד הנורא והנשגב? בפרפרזה על אמרה של ש"י עגנון, ניתן לומר: "ששים יהודים, אולי ששים רבים, היו נוכחים במעמד הר סיני. עשרה מיליון מהם הכרנו אנו". כולנו היינו שם, בתמונת המחזור המשותפת. כמו על האלטלנה, כמו בביתניה. לאיש מאתנו אין זכויות יתר על התורה. כולנו קיבלנוה בצוותא חדא. התורה אינה שייכת לאיש. לא לסקטור מסוים, לא לבעלי כיפה או זקן. רק בתפישתו של פרעה התורה שייכת רק לאנ"ש. "לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹקיכֶם", הוא אומר למשה, "מִי וָמִי הַהֹלְכִים?". לעומת זאת, בתפישתו של משה רבנו, חג קבלת התורה הוא חגו של העם כולו: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵך,ְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵך,ְ כִּי חַג ה' לָנו".
עיקרון גדול זה מובלט במקומות הרבה בספרות חז"ל. כך, למשל, בספרי דברים: "כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת" – שמא תאמר: יִשְנוּ [=ילמדו] בני הזקנים, יִשנו בני הגדולים, יִשנו בני הנביאים? תלמוד לומר: 'כי אם שמור תשמרון' – מגיד שהכל שוים בתורה. וכן הוא אומר: "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". 'כהנים, לוים וישראלים' אין כתוב, כאן אלא "קהִלת יעקב". ועוד הוסיפו חכמים והדגישו ש"הנשים קבלו את התורה תחלה שנאמר 'כה תאמר לבית יעקב', אלו הנשים, ורק אחרי כן 'ותגד לבני ישראל', אלו האנשים. ושמא לא לחינם, ניתנה תורה ב"חמישה קולות", קולות שונים ומגוונים, להדגיש את מורכבותה וגיוונה, ולהורותנו שלכל אחד יש חלק בתורה. "שבעים פנים לתורה", וכולן אהובות ורצויות לפני המקום.
קבלת התורה אינה רק זכות, או זיכרון עבר שנעים להתרפק עליו. זוהי מורשת חיה. לא מאורע היסטורי, אלא חוויה נמשכת, המחייבת את כולנו ללמוד וללמד, לשמור ולעשות. האם נדע לעמוד באתגר?

(נשא תשס"ה)