"חרבות ברזל" – מטאפיזיות ומוסר

האם ארץ ישראל היא רק זירה גיאופוליטית, או שמא משקפת היא ממד קיומי עמוק יותר, מטאפיזי במהותו? שאלה זו, שהדהדה לאורך הדורות, מקבלת משנה תוקף לנוכח מלחמת "חרבות ברזל", אשר פרצה ב-07/10 ומזעזעת את אמות הסיפים של החברה הישראלית. דומה, כי מעולם לא נדרשה התעמקות בשאלת מהותה של הארץ יותר מאשר בדורנו זה, דור הגאולה, שנקלע למערבולת של אלימות ושכול. כיצד ניתן להבין את המלחמה הזו לאור תפיסות מטאפיזיות על ארץ ישראל? האם המלחמה משנה את מעמדה של הארץ, או שמא היא רק מבליטה את האתגרים המוסריים הטמונים בקיומנו כאן?

כדי לפלס דרך בסבך הסוגיות הסבוכות, יש לבחון את האופן בו המסורת היהודית רואה את הארץ. הלא כבר נאמר: "ארץ אשר השם א-להיך דרש אתה תמיד עיני ה' א-להיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא, יב). פסוק זה אינו מתאר רק פיסת קרקע, אלא ישות תיאולוגית, שמיימית, שא-לוהים משגיח עליה תמיד. ואולם, כיצד ניתן ליישב את ההשגחה הא-לוהית התמידית עם הזוועות שהתרחשו ביישובי הדרום ב-07/10? האם ייתכן שהשגחה זו מותנית במעשינו? האם העובדה שהארץ מצויה תחת השגחה עליונה מטילה עלינו אחריות מוגברת לפעול ביושר ובצדק?

הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל, הדגיש את הקשר הנשמתי בין העם היהודי לארץ ישראל. הוא תיאר את הארץ כ"נשמת כנסת ישראל", כביטוי הפיזי של הרוחניות הלאומית. מתוך תפיסה זו, ההתיישבות בארץ, ובכלל זה גם יישובי הדרום שנפגעו קשות במלחמה, היא לא רק מעשה פוליטי או כלכלי, אלא גם מעשה  המכונה דתי, המממש את הקשר הנשמתי בין העם לארצו. האם תפיסה זו יכולה לספק נחמה ותקווה לתושבי היישובים שנחרבו? האם היא יכולה להצדיק את המשך קיומנו כאן, למרות האסון הנורא?

מנגד, ישעיהו ליבוביץ טען כי המוסר צריך להיות מבוסס על ההלכה בלבד, ולא על שיקולים רגשיים או פוליטיים. ליבוביץ, שדגל בפרשנות קפדנית של ההלכה, הזהיר מפני הסכנה של עבודת אלילים לאומית, ודרש מהיהודים לקיים את מצוות הא-ל ללא קשר לתוצאות המעשיות. כיצד ניתן ליישם את משנתו של ליבוביץ לנוכח המלחמה? האם עלינו להמשיך לקיים את המצוות כסדרן, כאילו דבר לא קרה? או שמא עלינו לבחון מחדש  סוגיה זו לאור האסון שפקד אותנו?

נראה, כי אנו ניצבים בפני דיאלקטיקה בלתי פתירה בין קדושת הארץ לבין מצוות המוסר, דיאלקטיקה שהמלחמה רק החריפה. מצד אחד, קיימת חובה לדאוג לרוחניותה ולקיומה של הארץ, כמרחב של התגלות א-לוהית. מצד שני, קיימת חובה לדאוג ליושר, לצדק ולכבוד האדם, באשר הוא אדם – חובה שקיבלה משנה תוקף לנוכח האכזריות חסרת הרחמים שהופגנה כלפי אזרחי ישראל. כיצד ניתן ליישב בין שתי החובות הללו, כאשר נדמה שהן סותרות זו את זו?

דומה שהתשובה לשאלה זו טמונה בהכרה בכך שאין קדושה ללא מוסר, ואין גאולה ללא תיקון. ארץ ישראל לא יכולה להיות רק נחלתנו הפיזית, אלא עלינו לשאוף שהיא תשקף את הערכים הנעלים ביותר של העם היהודי, ערכים שנדמה כי הושכחו מאיתנו במהלך השנים האחרונות. ואולי בכך נעוץ סוד קיומנו כאן, במיוחד בשעה קשה זו. אם נפעל ללא לאות לבניית חברה מוסרית וצודקת בארץ ישראל, חברה המכבדת כל אדם באשר הוא אדם, נהפוך את הארץ לא רק למקום של קדושה, אלא גם למקור של גאולה לעולם כולו. וזאת, חרף הכאב והשכול העמוק המלווים אותנו בימים אלה.

האם תפיסה זו אינה נאיבית מדי? האם ניתן בכלל לדבר על חברה מוסרית וצודקת, כאשר מלחמה משתוללת סביבנו? התשובה לכך טמונה בהכרה בכך, שדווקא בשעת מלחמה, הערכים המוסריים שלנו נבחנים ביתר שאת. דווקא בשעה שבה אנו מתמודדים עם איום קיומי, עלינו להקפיד הקפדה יתרה על שמירת צלם האנוש, על כבוד האדם ועל עקרונות הצדק והיושר. רק כך נוכל להצדיק את קיומנו כאן, ולהפוך את הכאב והשכול למנוף לצמיחה ולתיקון.

יתרה מזאת, עלינו לזכור כי ארץ ישראל אינה רק נחלתנו, אלא גם נחלתם של דורות העתיד. המלחמה הזו משפיעה לא רק על חיינו בהווה, אלא גם על עתידם של ילדינו ונכדינו. עלינו לפעול בחוכמה ובאחריות, על מנת להבטיח להם עתיד טוב יותר, עתיד של שלום, ביטחון ושגשוג. עלינו לזכור כי הדרך הטובה ביותר להנחיל לדורות הבאים את אהבת הארץ היא באמצעות מעשים של צדק ומוסר.