ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)על סרגל אחד של זמן נמצאים כל חגי הגאולה: פסח, יום העצמאות, ל"ג בעומר, יום ירושלים, שבועות. ימי חג אלו מציינים את זמן היווצרותה של האומה הישראלית, אז והיום. לסדר, לזמני החג ולהפרשי הזמנים בין ימי החג, משמעויות שונות.
הסדר שלהם כיאסטי (מבנה קונצנטרי, מבנה מצטלב). בתוך מבנה זה, פסח מקביל לשבועות, יום העצמאות מקביל ליום ירושלים. ל"ג בעומר, החג הסודי, בתווך, משמש חג של מפנה, ללא בן זוג. ברם, מהותו של החג מתחלקת לשניים: יש בו רכיבים מן החגים המצויים בצידו הימני, ויש בו רכיבים המצויים מצידו השמאלי. פסח ועצרת, החגים מדאורייתא, נמצאים במעטפת החיצונית. שאר החגים הם מדרבנן, עטופים במעטפת מדאורייתא והם כלולים ומרומזים בחגים המקראיים.
פסח הוא החג שבו נוצרנו כלאום, אך טרם קיבלנו את התורה. אל היסוד הלאומי התחבר היסוד הקרוי דתי בעצרת. לעצרת אין תאריך עצמאי משלה, היא תלויה בתאריך של פסח. הוא 'יומא אריכתא' המתחיל בפסח. אין משמעות לזה ללא זה, אבל היסוד החשוב, הראשוני, הוא היסוד הלאומי. היסוד הדתי הוא החומר המקשה, המתיך את שני היסודות לכדי מהות אחת שאינה ניתנת לפירוק. דת ולאום הם שתי פאזות או שני ביטויים של אותה מהות הקרויה עם ישראל. ממצרים יצאנו כלאום 'לא דתי'.
באנלוגיה, בתוך הלולאה הפנימית קיים יחס דומה בין יום העצמאות (=פסח) לבין יום ירושלים (=שבועות). ביום העצמאות זכינו ליסוד הלאומי, וביום ירושלים ליסוד הדתי. ביום ירושלים הם הותכו זה בזה כמו בעצרת. הצנחנים (לאום) בכו ליד הכותל (דת). יום העצמאות חיכה בסבלנות לבן זוגו יום ירושלים עד למלחמת ששת הימים.
גם כדי להקים את בית המקדש ולתחזקו כראוי, צריך מהנדסים טובים
היסוד הלאומי קודם והכרחי כבסיס ליסוד הדתי. תחילה יוצאים ממצרים, ממלאים את צורכי הגוף (מים, בשר ומן), ולאחר מכן מקבלים את התורה. החוזה עם האבות נכרת על היסוד הלאומי, התורה לא הוזכרה בו. יום העצמאות חייב לקדום ליום ירושלים.
לפני בניין בית המקדש בב"א, יש להקים מדינה, צבא, ואת כל המסגרות הפוליטיות הלאומיות והבינלאומיות. 'המשיח יבא על חמור' במשמעות של גאולה שתינשא על יסוד החומריות. גם כדי להקים את בית המקדש ולתחזקו כראוי צריך מהנדסים טובים. כל הבירורים (=פולמוסים) מאז הקמת המדינה עוסקים ביחס הנכון בין שני היסודות. היסוד הלאומי הכרחי מדאורייתא ומדרבנן.
המועדים המייצגים את היסוד הדתי מתייחסים אל שני רכיבי ההוויה, זמן ומקום. שבועות הוא בחינת זמן, ויום ירושלים הוא בחינת מקום. ירושלים היא המקום עבור עולם ומלואו. זהו גם סדר המצוות שהצטווינו בהן בעת גאולתנו: להעמיד מלך, למחות את זכר עמלק (=כל המבקשים לבטל את יסוד לאומיותנו), ולבנות את בית הבחירה – לאומי, בינלאומי, דתי.
בל"ג בעומר קיים אותו סדר ובאותו יחס. קשת וחיצים (לאום), מדורות (לאום) ורשב"י ומירון (דת). הרוח הלאומית של עמנו בחרה ביסודות אלו כמנהגים המשקפים באופן מדויק את היחס בין חגי הגאולה.
כבר מופיע בכתבי הגר"א זצ"ל כי אף שימי העומר הם ימי דין, שניים מהם הם ימים 'מסוגלים' לגאולה. כ' בעומר (ה' באייר) ומ"ב בעומר (כ"ז באייר). כל תאריכי אייר מקבלים גושפנקא מקראית כאשר מבטאים אותם על סרגל העומר שהוא מדאורייתא.
יום ירושלים כבר נחוג בבית מרן הרב זצ"ל ביום עלייתו ארצה (תרס"ד). וכך כותב הרב באגרתו מיום כ"ט באייר תרע"ד (אגרות הראיה, ב, רצב): "ברוך ד', עבר עלינו יום אתמול כ"ח אייר. זה היום הגדול אשר בו זיכנו צור ישראל ברוך הוא, לבוא לארץ חמדתנו, ולראות בעינינו התחלת צמיחת קרן ישעו לעם קדשו".
