זורע ומאמין

השמש ירדה באיטיות מעל השדות, והאדמה הדיפה ריח של חריש טרי. יוסי הביט בשורות הארוכות של החיטה ואמר: "תשמע, אני לא מבין אתכם. במצרים, איפה שגדלתי, הכול פשוט. הנילוס מציף, אתה חופר תעלה, המים באים, וכל השנה השדה ירוק. מה זה הסיפור הזה עם 'לחכות לגשם'?"

דני חייך. "זה בדיוק ההבדל, חבר. 'כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא־שָׁמָּה… לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא… וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ'. פה זה לא מים קבועים ממקור אחד. כאן העיניים למעלה. מחכים ל'מטר השמים', יודעים שזה לא תלוי רק בידיים שלנו."

יוסי גיחך. "ומה אם לא יירד גשם?"

"זו בדיוק השאלה," אמר דני. "פה לומדים שחקלאות היא לא רק טכניקה, היא שיעור באמונה. אתה חורש, זורע, משקה – אבל גם מתפלל. יודע שהחיטה, השעורה, הגפן, התאנה והרימון – הכול מתנות."

הם הילכו על ציר 232,  מעבר לכביש מרחוק. נראה רק חול וחול. דני נזכר, לפני עשרים ושלושים שנה, הכל היה כאן חול וחול, המשיכו ללכת מעבר לגדר נפרש נוף של שממה. דני הצביע. "אתה לא יכול לראות את זה. לפני עשרות שנים, זה היה עזוב. חול, קוצים, ומעט שיחי בר. כשבאנו – עבדנו ימים ולילות. הבאנו מים, שתלנו, גידרנו. והאדמה – כאילו חיכתה ליד אוהבת. והחממות. החזירו לנו פרנסה בשפע"

יוסי הביט במה שהיה יכול להיות חממות. "אז בעצם, כמו ארץ ישראל של פעם – שוממה, עד שבאו מי שידעו להאמין ולהשקיע."

"בדיוק," אמר דני. "העבודה הקשה היא ה'רגליים', אבל השפע – הוא משמיים. מי שמחפש רק את הוודאות של הנילוס – יישאר עם שדה ירוק אבל לב יבש. פה, השדה ירוק כשהלב רטוב."

הם עצרו ליד עץ רימון עמוס פרי אדום. דני קילף אחד, ומיץ מתוק זלג על ידיו. "טעם של ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון. טעם של אדמה שמדברת עם השמיים."

יוסי הביט בו, מהסס, ואז חייך. "אולי אני אנסה לשתול פה משהו. לא רק בשביל הקציר – בשביל הלב."

דני טפח על כתפו. "ברוך הבא לארץ שמלמדת אותנו – קודם לזרוע באדמה, ואז לזרוע תקווה."