עו"ד פרופ' אבי וינרוט"והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה". רש"י מבאר את המונח "עֵקֶב" כמכוון למילה "עָקֵב", והפסוק בא לומר כי אם בני ישראל ישמרו גם מצוות קלות, שאדם דש בעקביו, הרי שיזכו שה' ישמור להם "את הברית ואת החסד".
האם דווקא הדברים הקלים הם שגוררים שכר כה חשוב? לכאורה, אם מצווה קלה בחשיבותה יש לכך סיבה ראויה. הכיצד ייתכן שחז"ל ראו מצווה כבעלת חשיבות פחותה ודווקא בה תלוי קיום הברית האלוקית?
רבי לוי יצחק מברדיטשב מבאר כי המונח "עקב" משקף אמונה תמימה שאינה נובעת מן השכל שהרי העקב הוא האיבר המרוחק ביותר מהראש. את האמונה השכלית מדמה רבי לוי יצחק לראש שהוא משכן השכל והתבונה, ואילו את האמונה הפשוטה הוא מדמה לעָקֵב, שהוא נקודת הקיצון המרוחקת ומנוגדת לשכל שבראש. "יש אדם העובד את הבורא על ידי שחוקר דברים בשכלו; ויש אדם שעובד את הבורא מכח אמונה פשוטה בלי שום חקירה על ידי שכלו". יש דברים שאדם יודע מכוח הכרה חושית (ראייה, שמיעה, ריח, מישוש) או מכוח השגה שכלית. אבל, מקום שבו הידיעה מסתיימת מתחילה אמונה תמימה. אדם נזקק לאמונה בדברים שאותם אין הוא יודע ואין לו הוכחה שהם אמת. הוא מאמין בליבו למה שלא השכיל לפענח בשכלו או לראות בעיניו. לכן נאמר (תהילים צ"ב, ג') "להגיד בבוקר חסדך – ואמונתך בלילות". בזמן חושך ואפילה, כשאין ראייה – נותרת האמונה. ואכן, גם בימים של חשכה והסתר פנים, כשיהודי ניצב מול שאלות קשות ללא מענה ואינו רואה את ההשגחה האלוקית, הוא נותר דבק באמונתו.
רבי צדוק הכהן מלובלין בספרו "צדקת הצדיק" אות ד', כתב כי "המצווה הראשונה שמתחייב בה אדם כשנעשה בן שלוש עשרה היא קריאת שמע של ערבית, כי קבלת עול מלכות שמים שלמה נעשית דווקא מתוך החושך והסִכלות והעדר המעשים".
הרגל והעין הם שני קצוות באדם. עין התבונה וההבנה שבמוח לעומת רגל המסמלת את ההרגל, שבו האדם פועל בלי לחשוב כלל, מכוח אינסטינקט אוטומטי שלו. כך אומר המדרש (ויקרא רבה ל"ה, א') על הפסוק בתהילים (קי"ט, נ"ט) "חישבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך". "אמר דוד המלך לפני הקב"ה: ריבון העולמים, בכל יום הייתי מחשב ואומר למקום פלוני אני הולך. אבל, רגליי היו מביאות אותי לבתי כנסיות ולבתי מדרשות". ללמדך כי הרגליים של עובד ה' מוליכות מאליהן אל המקום שאליו הרגיל עצמו ללכת כדי לעבוד את ה'. הרגל היא הקצה השני של החשיבה.
בהתאם לדימויים אלו מבאר רבי לוי יצחק כי השכר האלוקי ניתן למי שמאמין בה' באמונה פשוטה – "אמונת עקב". "וזהו 'והיה עקב תשמעון' פירש רש"י 'מצוות שאדם דש בעקביו', כי עיקר עבודת והשגת אחדות הבורא הוא על ידי האמונה, שהיא סוף המדרגה". אכן, האמונה התמימה היא לעיתים חזקה מאמונה שיסודה בשכל האדם.
פרשנים ציינו כי בתקופת גירוש ספרד הניסיון הראה כי אלו שאמונתם נסמכה רק על שכלם, התקשו להמשיך להאמין. לעומת זאת, דווקא יהודים שהאמינו מכוח אמונה פשוטה ותמימה – החזיקו באמונתם, גם בימים של חושך ואי העדר הבנת דרכי הקב"ה.
הנה כי כן, רבי לוי יצחק מברדיטשב משבח במיוחד את האדם הפשוט המאמין ב"אמונת העקב", שאינה נובעת משכלו של אדם אלא מאמונה תמימה ופשוטה והליכה בדרכי אבות, הבאה לידי ביטוי בהרגלים תת הכרתיים המעידים על מהות האדם. אמונה זו קיימת בכל המצבים, אף בימים של חושך והעדר אפשרות לחשוב נכוחה או להבין את דרכי ההשגחה, שנסתרות מהשגתנו. בזכות אמונה זאת, של "מאמינים בני מאמינים", זוכים ישראל שה' שומר להם את הברית ואת החסד אשר נשבע לאבותיהם.
