אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])רובד אחד של מצוות הוא הרובד הטכני-פיזי. על האדם לקחת את חפץ המצווה ולבצע את פעולת המצווה, כל מצווה על פי ההנחיות וההוראות שלה. וישנו רובד נוסף למצוות – והוא הרובד הנפשי-פסיכולוגי. כאשר אדם מבצע פעולה של נתינת צדקה, אז מעבר לפעולה הטכנית-פיזית של הושטת היד לעני והנחת הכסף בידו, יש כאן גם מצד הנותן פעולה נפשית של נתינה, חמלה, רגישות – פעולה שיש בה כדי להשפיע על נפש הנותן.
בפרשת השבוע אנו פוגשים סדרה של מצוות הקשורות למשפחת המצוות של בין אדם לחברו ולמשפחת הנתינה, הצדקה והחסד. כך למשל נפגוש את מצוות המעשר: "עַשֵּׂר תְּעַשֵּׂר אֵת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֶךָ הַיֹּצֵא הַשָּׂדֶה שָׁנָה שָׁנָה", וכך גם בהמשך סדרה של פסוקים העוסקים בחסד, בעין טובה, בצדקה ובנתינה: "לֹא תְאַמֵּץ אֶת לְבָבְךָ וְלֹא תִקְפֹּץ אֶת יָדְךָ מֵאָחִיךָ הָאֶבְיוֹן… כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ… נָתוֹן תִּתֵּן לוֹ וְלֹא יֵרַע לְבָבְךָ בְּתִתְּךָ לוֹ… פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ בְּאַרְצֶךָ".
לכאורה, כל הפעולות הללו של נתינה, יש בהן משהו הנוגד את הטבע האנושי. חז"ל אמרו לנו שאדם קרוב אצל עצמו, ואדם בהול על ממונו, ובדרך כלל טבע האדם זה לשמור את מה ששלו לעצמו, לצרכיו השונים ולהנאתו. פעולת הוויתור על מה ששייך לך והנתינה משלך לאחר איננה טבעית לאדם, והיא מצריכה כוחות נפש ועבודה על המידות.
כדי להגיע למקום הנפשי והערכי הזה של נתינה, משתמשת התורה בפרשה מספר פעמים במילת מפתח שהיא איננה רק טכנית, אלא בעיקר נפשית – "שָׁמוֹט". המילה הזו בהטיות שונות מופיעה סביב מצוות השמיטה: "מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תַּעֲשֶׂה שְׁמִטָּה… ודְּבַר הַשְּׁמִטָּה – שָׁמוֹט כָּל בַּעַל מַשֵּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ לֹא יִגֹּשׂ אֶת רֵעֵהוּ וְאֶת אָחִיו כִּי קָרָא שְׁמִטָּה לַה'… וַאֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ אֶת אָחִיךָ תַּשְׁמֵט יָדֶךָ..".
בעברית שלנו אולי אפשר לומר במקום המילה "שָׁמוֹט", את המילה "שחרר". לפעמים בהרבה מתחומי חיינו, כל כך קשה לנו לשחרר ולהשתחרר. אנחנו כבולים בכל מיני הרגלים, התנהגויות, תובנות, השקפות, עמדות, רצונות ומאוויים, הן ברמה האישית, הן ברמה המשפחתית, והן ברמה הלאומית. אנחנו נעולים בכל מיני תובנות, הרגלים, השקפות וקונספציות שאימצנו לעצמנו בכל מיני שלבים בחיינו, הפכנו אותן לחלק בלתי נפרד ממה וממי שאנחנו, ומאז קשה לנו לצאת מאזורי הנוחות שלנו, לשחרר ולהשתחרר.
כאשר התורה מצווה אותנו לתת, לפתוח את היד, הכיס והלב, היא גם נותנת לנו מילת מפתח לחיים בכלל, ולחיים של נתינה וחסד בפרט – "שָׁמוֹט" = שחרר. מה שיש לך הוא לא באמת שלך, אלא חסד ה' שעשה איתך ונתן לך. כל מה שיש לך יכול חלילה ברגע להיעלם. האגו, החומרנות והכוחנות, ההתעלמות מהאחר עלולים להוביל אותך למחוזות של גאווה, כוחי ועוצם ידי. הרצון לשלוט ולנהל עלול להוביל אותך למקומות של דיכוי, חוסר כובד וחוסר רגישות וחמלה. המחשבה שהעולם לא יכול בלעדיך ושאתה צריך לנהל את כל העולם ואשתו, היא מחשבה שמקורה בגאווה ובדמיונות שווא.
כדי לעבור את העולם הזה כפי שנכון וראוי לעבור אותו, כדי לעדן את המידות ואת רגש הנתינה, החסד והחמלה, צריכה לעמוד לנגד עינינו מילת הקוד, שהיא גם העצה הטובה ביותר לנפש האדם, ובמיוחד לנפש הלחוצה של דורנו – "שָׁמוֹט".
