מערכת שבתוןיובל שגב
"כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם. לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה ה' אֱ-לֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱ-לֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם"
בין הירושימה ל־9/11: על אסונות, הפתעות ונביאי שקר
לפני כשבועיים, ציין העולם 80 שנה להפצצת הירושימה. חשוב לזכור את ההקשר: זה לא היה עוד בוקר שקט. העולם בער, מלחמת העולם השנייה בעיצומה, יפן נלחמת עד טיפת הדם האחרונה. בלילות היו אזעקות, הפצצות אוויריות, חיילים שגויסו מכל בית. אבל גם בתוך אווירה כזו, איש לא דמיין מה עומד לקרות.
בבוקר 6 באוגוסט 1945, כשהשמיים היו בהירים מעל הירושימה, הופיעו המטוסים האמריקאים ששינו את ההיסטוריה, והטילו את פצצת האטום שגרמה להרג של מאות אלפי בני אדם. בתוך שניות נמחצה עיר שלמה. ההלם היה לא רק ביפן, אלא בכל העולם: מהיום יש נשק שמסוגל להחריב עמים ברגע.
volodymyr-hryshchenko
לעומת זאת, בניו יורק של ספטמבר 2001 לא היה זכר למלחמה. זה היה בוקר רגיל לגמרי. אנשים ירדו מהרכבת התחתית, שתו קפה בדרך לעבודה, הילדים כבר היו בבתי הספר. עד שפתאום, משום מקום, מטוס התנגש במגדל התאומים במרכז הסחר העולמי, סמל לעוצמה. דקות ספורות אחר כך, מטוס נוסף במגדל השני. בתוך פחות משעתיים, קרסו שני סמלים של אמריקה החזקה. ההלם היה מוחלט. השידורים החיים, התמונות של אנשים רצים ברחובות, תחושת חוסר האונים. כל אלה הפכו את 9/11 לאירוע ששינה את פני העולם.
בשני המקרים, למרות הפערים באווירה וברקע, המשותף ברור: הפתעה מוחלטת. גם אם בערב שלפני כן דיברו על מלחמה רחוקה באוקיינוס השקט, או על השקט הכלכלי במנהטן, איש לא באמת דמיין מה עומד להתרחש בבוקר הבא.
כשאני חושב על שני האסונות הללו, הירושימה ו־9/11 – אני נזכר עד כמה בני אדם נוטים לשכוח. אנחנו מתרגלים לשגרה, נרדמים על זרי דפנה, עד שהמציאות טופחת לנו בפנים. הפילוסוף טאלב דיבר על “ברבור שחור” – אירוע בלתי צפוי שמשנה סדרי עולם. לי קל יותר לחשוב על משל התרנגול. זה שבכל ערב הולך לישון רגוע. הרי בבוקר קיבל אוכל, בצהריים שתייה, ובערב שוב דאגו לו. בראש שלו עובר אותו מסר שוב ושוב: "כמה טוב לי, כמה דואגים לי, כמה הבעלים שלי נאמן לי. הנה עוד יום עבר בשלום. סימן שמחר יהיה אותו הדבר.” זה נכון, עד שערב אחד הוא מופיע בצלחת של הבעלים שלו. מה הוא חשב לעצמו ערב קודם? הוא אפילו מרשה לעצמו לחשוב שהסטטיסטיקה לטובתו: הרי אם מאה ימים רצופים הכול הלך מצוין, למה שדווקא מחר משהו ישתנה?
המשל הזה כל כך מתאים לנו, בני האדם. גם אנחנו נרדמים בכל לילה בתחושה שהכל מתנהל כמו תמיד, שהבוקר יבוא "רגיל", שהסטטוס-קוו נמשך. אבל אז מגיע רגע ההפתעה, האירוע הבלתי צפוי, ה"ברבור השחור". והוא מטלטל את כל מה שחשבנו.
וכאן נכנסת פרשת השבוע. התורה מזהירה מפני נביאי שקר. אלו שמדברים בביטחון מלא, שמבטיחים לנו עתיד ברור: "הכל יהיה בסדר", "אין סיכוי שתהיה מלחמה", "השלום קרוב". גם אצלנו, כל ערב בחדשות, אנחנו פוגשים את ה"נביאים" הללו – פרשנים, מומחים, אנשי ביטחון וכלכלה – שמשרטטים מציאות עתידית כאילו הכל מובן מאליו. אבל כמו שאומר הפתגם ביידיש: (בתרגום) 'האדם מתכנן – והקב"ה צוחק'. הלקח מהירושימה, מ־9/11 ומהפרשה שלנו ברור: לא להאמין בנביאי שקר, ולזכור שאם הפרשן/מומחה נראה כמו תרנגול, מדבר כמו תרנגול והולך כמו תרנגול – אולי באמת מדובר על נביא שקר של שנת 2025.
