אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])המילה המהדהדת בחלל האוויר בעת הזו של ימי חודש אלול היא הַסְּלִיחָה.
אנחנו מבקשים סליחה, אנחנו מתבקשים לסלוח, ויש באוויר רוח כזו של סליחה. זו מילה המצריכה לימוד, עיון והעמקה, זו מילה המצריכה הרבה כוחות נפש מכל הצדדים הנוגעים בה. המבקשים לסלוח והמתבקשים לסלוח.
למה בעצם קשה לנו לבקש סליחה? ולמה בעצם קשה לנו לסלוח?
אולי כי פעולת הסליחה נובעת ממקומות עמוקים בנפש, ומעבודה קשה על המידות, עבודה שלעולם איננה נגמרת. בעיקר על מידות הגאווה והענווה. שם שורש הבעיה והאתגר.
קשה לנו ולסלוח ומכביד עלינו לפרגן. אנחנו עסוקים בלשמור דברים בבטן, אנחנו משקיעים אנרגיות בהתחשבנות מתמדת, אנחנו מניידים את הכעסים מהראש ללב וחוזר חלילה, וכל כך מתקשים לסלוח ולפרגן.
יש אנשים שעל כל דבר יש להם מה להעיר, שהם מלאי ביקורת על כל מה שזז, שעינם צרה בכל הצלחה, שעסוקים כל הזמן בלקטר ובלחפש חסרונות ומומים, ואתה חושב לעצמך- ריבונו של עולם- למה? מה מקור המירמור והדכדוך הזה?
יש אנשים שסוחבים על עצמם כעסים ועלבונות של שנים. אחים שלא מדברים אחד עם השני, הורים שלא מתראים עם הילדים, סכסוכים במשפחה המורחבת, בשכונה ובקהילה- לא מדברים איש עם רעהו, לא סולחים, לא מפרגנים. וכך מעבירים את החיים בעצבנות, בעצבות בכעס, ובחוסר שמחה .
למה קשה לסלוח?
אולי מכיוון שאנשים מתקשים לסלוח קודם כל לעצמם. אולי זה קשור לילדות, לדברים שקרו בבית, ליחסים עם הורים ואחים, לציפיות ותקוות- אנשים עסוקים בלהתחשבן עם עצמם, 'לחפור' בעצמם, בלהאשים את עצמם- אולי אם הייתי עושה כך, אולי לא הייתי בסדר, למה עשיתי ולמה לא עשיתי, למה אמרתי או למה שתקתי, למה ויתרתי או למה התעקשתי, וכך חופרים בנשמה של עצמם כל הזמן, מתקשים לסלוח בראש ובראשונה לעצמם. הם ביקורתיים כלפי עצמם, מאשימים את עצמם, לא מסוגלים לפרגן לעצמם, ונכנסים לתוך דמיונות ולתוך 'סרט' של החיים- סרט שהם כותבים את התסריט שלו, סרט שכולו מרירות, האשמות, רטינה, כעסים, קנאה, עין צרה וחוסר שמחה.
הבעיה היא שאותם אנשים- לאחר שהם מסיימים לאמלל את עצמם – הם מתחילים לאמלל את סובביהם באותה עין קטנונית שלא יכולה לראות טוב ,שלא מצליחה לסלוח. שלא מסוגלת לפרגן.
רבים מהכעסים ומחוסר הנכונות לסלוח- מתחילים ונובעים ממידת הגאווה- אני במרכז. כדור הארץ סובב סביבי. אין עוד מלבדי. העולם ואנשיו נועדו לעשות לי טוב. הכל מגיע לי. ולכן אם פגעו בי, לא נתנו לי, לא מעריכים אותי, וכן הלאה תחושות הנובעות מאגו פגוע- זו סיבה מספיק טובה להיות ממורמר, עצבני, ביקורתי, עם עין צרה וחוסר יכולת להכיל ולפרגן.
פעולת הסליחה קשורה לענווה, וממילא היא קשורה למידת העוז, שהרי העוז והענווה שלובים זה בזה.
הרוצה שאלוקיו יסלח לו- צריך להיות מסוגל לסלוח בראש ובראשונה לעצמו. לקבל את עצמו על הדבש ועל העוקץ, על המר והמתוק שבו, להבין ולהפנים ש'אתה הוא יוצרם ואתה יודע יצרם כי הם בשר ודם'.
הרוצה להצליח לסלוח ולפרגן לחבריו- צריך להתחיל עם התהליך הזה כלפי עצמו. כשידע להסתכל על עצמו בעין טובה ומפרגנת, אולי יוכל להעתיק ולהכיל את התכונה הזו גם על סובביו.
הרוצה להצליח לסלוח צריך לחשוב שאולי לא כל האמת נמצאת רק אצלו, ואולי יש גם אמת ויושר בצד השני, שהחיים הם לא שחור לבן וכי המציאות מורכבת מהרבה גוונים גם בין ובתוך גווני האפור.
במקום שיש בני אדם- יש תנועה והתרחשות- מדברים, עושים, מתנהלים. במקום שיש תנועה והתרחשות יש מצבים של עליות ומורדות, ציפיות, אכזבות, כעסים ואהבות, פגיעות וסליחות.
המצבים הללו יוצרים ריחוק, ניכור, מגביהים חומות. בכוחה של הסליחה לקרב, להוריד את הרגל מהגז ואת לחץ הדם מהלב, לנקות שולחן ,להסיר שריטות שבנשמה, ולהתחיל דף חדש. נקי יותר, אוהב יותר, מכיל יותר, ומפרגן יותר.
תנאי לתחילתה של הסליחה- הוא מצב נפשי של ענווה ושמחה. שמחה על הזכות לסלוח, ענוה הנובעת מהיכולת לסלוח.
מלאכים יש בשמים. והארץ ניתנה לבני אדם- לעובדה ולשומרה, לעשות ולטעות, לנסות ולתהות, לחטוא ולשוב, לסלוח ולשמוח- כי זה כל האדם.
