שייכות קהילתית בימי הקיץ

שושי בוגוש

כשאנחנו מדברים על קהילה, אנחנו בעצם מדברים על תחושת השייכות והמשמעות שכל אחד ואחת מאיתנו חשים כלפי המקום שבו אנו חיים וכלפי האנשים שסביבנו. כדי להגיע אל אותה תחושת שייכות, אנחנו נדרשים ליזום פעולות שמחזקות את ההדדיות, בונות אמון בין החברים ובין הציבור לבין הממסד. זהו תהליך שבו נבנים חיבורים, אחריות משותפת ומחויבות – הן לקהילה והן למקום עצמו.

עולם השפע המערבי מעודד אותנו לשים דגש על פיתוח אישי, על קריירה, על יעילות ועל אינדיבידואליזם – וכל אלה לא פעם עומדים בסתירה לשייכות הקהילתית. נוסיף לכך את מגמות העיור, את המעבר למשפחות קטנות יותר, וכמובן את השפעת הקורונה, ונראה עד כמה תחושת חוסר השייכות הולכת וגוברת, בעיקר בקרב צעירים רווקים וקשישים.

הנתונים בישראל אינם פשוטים: כ־30% מהמבוגרים מעל גיל 65 חשים בדידות, וכ־50,000 קשישים מדווחים על תחושת בדידות תכופה. הבדידות אינה רק רגש קשה – היא מקושרת לדיכאון, לירידה קוגניטיבית, לבעיות לב, לחולשה מערכתית, ואף לתמותה מוקדמת. שיעור ההתאבדויות, למשל, גבוה פי שניים בקרב בני 75 ומעלה.

הבעיה מורכבת, והפתרון לבעיה איננו אחיד. אבל כמו מומחים רבים, גם אני מאמינה שהקהילה היא אחת התשובות החזקות והמשמעותיות ביותר. קהילה מוגדרת כקבוצה של בני אדם שביניהם מתקיימים קשרים ויחסים חברתיים, הפועלים בגבולות מסוימים, פיזיים או וירטואליים – ושיש להם עניין או רצון משותף.

והנה הקיץ – שמביא איתו יותר פנאי, מזג אוויר שמוציא אותנו החוצה, והזדמנות ייחודית לחזק את הקשרים הקהילתיים. הנה כמה רעיונות ליצירת חיבורים: בגן השעשועים: להעמיד עגלת קפה קטנה עבור ההורים; בבריכה המקומית: לארגן דוכן אוכל של בני הנוער, כשההכנסות מוקדשות, למשל, לקייטנה לילדים בעלי מוגבלויות; אירוע ערב בפארק: מוזיקה חיה או שירה בציבור, דוכני אמנות מקומית; יריד יד שנייה של ספרי לימוד – לטובת כולנו.

ובתקופת מעברים בין דירות, אפשר להזמין את הפעילים המקומיים לדאוג לכל משפחה חדשה, החל מקבלת פנים בחיוך וצלחת עוגיות, ועד הזמנה לארוחה משותפת או לטיול קצר בסביבה. אלו רק דוגמאות בודדות, אך המסר המרכזי הוא פשוט: לפתוח את העיניים ואת הלב, לראות מי נשאר בצד, מי מרגיש לבד – ולחבר אותו בחזרה לקהילה. כי שייכות היא לא רק מתנה ליחיד, אלא תרופה בדוקה לבדידות.