אשליית "שלום יהיה לי"

מה עובר בראשו של אדם שמבצע עבירות חמורות? מדוע הוא לא חרד מפני האפשרות שייתפס וייענש? פרשת השבוע 'נצבים' עונה על כך כשהיא מתארת את הנאום לאומה שנושא משה במעמד רב רושם בו הוא מקבע ומחזק את הברית בין ה' וישראל. משה מעלה בנאומו חשד שבעיצומו של המעמד נמצא בתוך הקהל הגדול אדם שהוא בבחינת "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה… אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה'". מה פשר האמירה "לְבָבוֹ פונה היום", הרי באותה שעה עמדו כול בני ישראל כבמסדר, מקשיבים בדריכות לדברי הברית, ומקבלים עליהם את דברי משה בהכנעה ובראש טוב? זאת ועוד: כיצד יתכן שאדם אשר רק לפני זמן קצר שמע את כל 98 הקללות המפחידות של פרשת "כי-תבוא", יכול "להתברך בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ"?
אבן עזרא מסביר שאותו אדם חושב לעצמו "כי בצדקת הצדיקים אחיה". חטאיו כיחיד יתבטלו ברוב, וזכויות הצדיקים שבישראל יגנו עליו. הרמב"ן, ר' יצחק עראמה וספורנו פירשו שמדובר באדם שמסרב להסכים לדברי משה ואינו מקבל על עצמו את השבועה והברית על המצוות מעיקרן, והוא מאמין שכיוון שלא התחייב בברית, הוא לא יתחייב בעונש.
ברצוני להציע הסבר נוסף לפיו לא מדובר כאן ברשע שאינו מוכן להיכנס בברית ה' ובאלתו, ולא בשוטה הסבור שבגין הצדיקים גם הוא ייפטר, אלא באדם נורמטיבי שמתרחשת אצלו תופעה פסיכולוגית של הדחקה. דווקא ההתמודדות עם הפחד מפני קללות התוכחה הקשות עלול לגרום לאנשים לפתח מנגנוני הגנה, ולשכנע את עצמם שלא יאונה להם כל רע. מנגנון ההגנה האפשרי מפני הקללות של סוף ספר ויקרא עשוי להתבסס על כך שהן נאמרו בלשון רבים. כך יכלו השומעים לומר לעצמם את הפתגם העממי "צרת רבים- חצי נחמה", ואף לשכנע את עצמם שהדברים לא נאמרים אליהם באופן אישי, אלא כוונו לקבוצות אחרות. תוכחת ספר דברים, לעומת זאת, נאמרה בלשון יחיד, וכל אחד מהעומדים בקהל הרגיש שמשה מדבר ישירות אליו. הדרך להתמודד עם הפחד מפני קללות קשות אלה היא הבריחה אל האשליה: "לי זה לא יקרה", כי "אני אלך בעקבות נטיות ליבי, אעבור עבירות, והכל יהיה בסדר".
אנשים אלה אמנם לא חטאו במאומה לפי שעה, אולם הפרשה מתייחסת אליהם כאל מי ששורש הרע מצוי אצלם כבר באותו מעמד. השורש הוא המחשבה: "לי זה לא יקרה". אדם שחושב בצורה זו מוגדר כאיש "אשר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם ה'", כבר באותה עת ובאותו רגע, משום ש"בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת- הִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ". הוא אומר בלבו: "אני אלך בשרירות ליבי– אעשה מה שמתחשק לי ובכל זאת לא אבוא לידי עבירה". הוא משכנע את עצמו בחושבו: אפילו אם אעבור עבירות ה' יסלח לי, בזכות שאר מעשיי הטובים, או משום שהוא יבין את הנסיבות שגרמו לי לחטוא. הלך רוח זה הוא השורש לכל העבירות, ולכן התורה מכנה זאת: "שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה".
בשנים האחרונות מתגלים במדינת ישראל לא אחת מקרי שחיתות ונחשפים מעשים פליליים של אנשי ציבור בתפקידים שונים. שוב ושוב שמענו על פוליטיקאים, רבנים, שופטים וקציני משטרה שהובלו אל חדרי החקירות ואל ספסלי הנאשמים. אנחנו שואלים את עצמנו בכל פעם מחדש מה הם חשבו לעצמם בשעה שבצעו את מעשיהם? כיצד הם לא נרתעו מכך שהמעשים ייחשפו, וימיטו עליהם עונש שיש עמו קלון? התשובה מצויה כנראה באשליית "שלום יהיה לי" של פרשתנו. כשחושבים על כך בכנות, עלינו להודות שכולנו נגועים באשליה זו, שכן היא זהה לאשליית "לי זה לא יקרה" שמאפיינת כל נהג שעובר את המהירות המותרת או יוצא לעקיפה מסוכנת.
אנחנו ניצבים היום כולנו לפני הימים הנוראים, ואין זמן מתאים מזה להפנים שאין חסינות לאיש בחיינו כאן. כמו בכביש, כך בכל דבר בחיים, לי ולך ולכל אחד הכול יכול לקרות, ולכן אנו מחויבים לזהירות במעשינו, לבדיקה עצמית מתמדת ולהקפדה על כל מילה ומעשה. דרך ההתמודדות הנכונה עם התוכחות והעונשים שבתורה ובחוקי המדינה איננה הדחקה והרחקה, אלא דווקא הטמעה והפנמה ששלום יהיה לנו דווקא בעשיית הישר והטוב. דרך זו מובילה לחשבון נפש ולתיקון עצמי, ובזכותה נזכה שתכלה שנה וקללותיה, ותחל שנה וברכותיה.
(נצבים תשעז)