מרדכי (מוטי) מרמורשטיין (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)נכדתי, רני בת ציון, נישאה השבוע במזל טוב. ואל ישאל הקורא: "ומה ראית לשתף את קהל הקוראים בסיפור נישואי נכדתך, והלוא נישואי נכדים הם דבר יום ביומו?" אכן, נישואי נכדים היום הם דבר יום ביומו, אך הסבים של היום המשיאים את נכדיהם לא זכו להינשא בנוכחות סביהם, ואם לדייק הם לא זכו כלל לראות את זיו פניהם של סביהם.
אני לא זכיתי להכיר את שני סביי ואת שתי סבתותיי. הם נרצחו בשואה. הם עלו השמיימה דרך ארובות מחנה ההשמדה המפלצתי ביותר בתולדות האנושות, אושוויץ בירקנאו. אינני יודע: איך הם נראו? מה הם חשבו? איך הם הרגישו? מה הם עשו? מי הם? לא נישאתי בזרועותיהם, לא ישבתי על ברכיהם, לא המתנתי לבואם על סף דלת ביתי, ולא צהלתי לידיעה שהיום אנחנו נוסעים לבקר את סבא וסבתא.
ולמרבה הפלא, לא הרגשתי מקופח. גדלתי בשיכון הפועל המזרחי בפתח תקווה. לאף אחד מילדי השיכון לא היו סבא וסבתא. אנחנו לא הכרנו את המוסד ששמו "סבא וסבתא". לא הרגשנו את החיסרון במוסד הזה. ורק היום, כשאני וזוגתי ממלאים את עולמם של נכדינו בנוכחותנו, אני חש לפתע רטרואקטיבית את היעדרם של סביי וסבתותיי מחיי בילדותי ובנערותי, מרגיש יותר את החיסרון שלא הבחנתי בו אז, ומבין יותר את געגועיה של אמי העירונית ע"ה לסבה וסבתה אנשי הכפר, ולביקוריה בביתם.
ומן העבר השני, אני מעסיק עצמי מפעם לפעם בשאלה: מה מקומם של סבא וסבתא בחיי נכדיהם? האם המוסד הסבאי הוא בעל משמעות?
מעמדם של ההורים אל מול ילדיהם הוא ברור וחד משמעי. הם מולידיהם, הם מגדלים אותם, הם מחנכיהם, הם אחראים לחייהם ממש, הם דורשים טובתם מבוקר עד ליל, והם אחראים להעמידם בסופו של תהליך על רגליהם כבני אדם ואזרחים המסוגלים לתרום לעצמם ולחברה.
מה מקומם של הסבא והסבתא?
קשה להאמין אבל גם ההלכה וגם החוק הישראלי מתעלמים כמעט לחלוטין מנוכחותם של סבים וסבתות. אין הכרה במוסד הזה, אין התייחסות של ממש למערכת היחסים שבין סבים לנכדיהם. למותר לציין, שאין להם כל מעמד רשמי, ודומה שהן ההלכה והן החוק נמצאים בסוגיה זו הרחק הרחק מאחור.
פעם כשתהיתי על כך, פניתי לנכדתי בת השש בשעת איכות של שמרטפות ושאלתי אותה מה לדעתה תפקידם של סבא וסבתא. היא העניקה לי תשובה בת ארבע מילים, שטובי הכותבים לא היו יכולים לנסחה טוב יותר: "לשמור אותנו ולאהוב אותנו".
ובאמת, איננו נושאים בתפקיד רשמי כלשהו בחיי נכדינו, אבל טביעות אצבעותינו משאירות אצלם סימנים, כך לפחות אנו מקווים, ודומה שאי הנשיאה באחריות לגידולם ולחינוכם היא המעניקה לנו את אותה מערכת יחסים המאפשרת לנו להיות "טובים" ללא תנאי, לעיתים אפילו למורת רוחם של הוריהם. יכולתם של נכדים למצוא באיזשהו מקום על פני כדור הארץ, מחוץ לביתם, בית חם המקבלם ללא תנאי, המאפשר להם לצאת לרגע מן המסגרת, לשפוך שיח בשעות קשות, לשתף ברגעים של שמחה, ולבלות את החופש במחיצתם של סבא וסבתא, וסתם להתפנק – היא מקור נחמה שאין שני לו.
ובעוד אנו עוסקים בנכדים, עליי לגלות את אוזנו של הקורא כי נכדתי הגדולה כבר זיכתה אותי בנינים. למותר לציין שהסבים רבה והסבתות רבה שלי, שבחלקם עלו אף הם השמיימה דרך ארובותיה של אושוויץ, אינם אלא שמועה רחוקה.
סוגיית הסבאות עלתה בדרגה: מה מקומם של סבא רבה וסבתא רבה בחיי נכדיהם? האם נותר להם תפקיד כלשהו? האם מערכת היחסים בינם לבין ניניהם דומה למערכת היחסים עם נכדיהם? והרי לנינינו יש כבר סבא וסבתא, אז מיהו היצור המוזר שנקרא סבא רבה? האם גילנו המופלג יעמוד לרועץ ביחסינו עם נינינו? ההתפתחות הטכנולוגית המואצת העלתה את תוחלת החיים, ועימה את התקווה שיחד איתה יעוצב גם תוכנו של מוסד הסבאות רבה.
מן העבר השני, הסבים והסבתות אינם מסוגלים לעמוד בקצב ההתפתחות הטכנולוגית המואצת וגם לא בשינוי הערכים, והם עשויים למצוא עצמם משתרכים מאחורי נכדיהם. ואולם, מערכת היחסים בין הסבים לנכדים היא מערכת יחסים נפשית, רגשית, המונחת על אדני אהבה בלבד, ואין התפתחות טכנולוגית שיש בכוחה לסכן אותה.
אז מזל טוב לנכדתי היקרה והאהובה, רני בת ציון!
