הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)ההפטרה השבת פותחת בפסוק "אנוכי אנוכי הוא מנחמכם". העם עדיין נמצא בגלות בבל, והוא זקוק לנחמה ולעידוד כדי לחזור אל ארץ ישראל ולהתחיל את היישוב מחדש. בשלב זה, העם מעדיף את המקום הבטוח בבבל, ולכן ישעיהו משכנע אותם שכדאי להם כי העתיד יהיה טוב יותר, יסתיימו המלחמות ויהיה שלום: "מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב…", ובהמשך מובא פסוק מורכב: "קוֹל צֹפַיִךְ נָשְׂאוּ קוֹל יַחְדָּו יְרַנֵּנוּ כִּי עַיִן בְּעַיִן יִרְאוּ בְּשׁוּב ה' צִיּוֹן".
בפסוק זה קיים קושי. הרי הקול כשלעצמו אינו נושא קול, אלא האדם נושא את קולו. היה אמור להיות כתוב "צופיך נשאו קול, יחדיו ירננו". ייתכן שהפירוש לצמד המילים "נשאו קול", קולות של בכי. וכוונת הפסוק שהנביאים (צופים) במשך שנות הגלות "נשאו קול" – בכו על הגלות, השתדלו בתחנונים על ישראל. כעת מבטיח להם ישעיהו שקול הבכי והזעקה יהפוך להיות רננה ושמחה: "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון".
אולם, רש"י מפרש שהצופים הם אינם נביאים אלא תצפיתנים. לאמור התצפיתנים העומדים על מגדלים גבוהים וצופים למרחוק פוצחים בשירה, משום שהם מצליחים לזהות את שיבת ציון. הרב צבי יהודה זצ"ל פירש ש"עין בעין" הוא תיאור לניסיון האדם לכוון את עינו האנושית לעין האלוקית, מעין "תיאום כוונות".
דומה לכך הפסוק: "פנים בפנים דבר ה' עמכם", שהכוונה שיש הזדהות ותיאום מלא בין המדבר והמקשיב. אדם צריך לשאוף ולכוון את פניו ביחס להקב"ה. כך גם בראיית המציאות, העין האנושית היא שטחית ומצומצמת, היא מתמקדת במציאות הנוכחית ובדרך כלל אינה מסוגלת לראות למרחק. הנביא אומר שאם עינו של האדם תהיה פתוחה יותר ומכוונת לעינו של בורא עולם, יוכל הוא לראות את שיבת ה' לציון.
כך ניתן גם להבין את הפסוק המתאר את תקופת המדבר: "וְאָמְרוּ אֶל יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַזֹּאת שָׁמְעוּ כִּי אַתָּה ה' בְּקֶרֶב הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עַיִן בְּעַיִן נִרְאָה אַתָּה ה' וַעֲנָנְךָ עֹמֵד עֲלֵהֶם…" (במדבר יד, יד), ומפרש בכור שור: "אשר עין בעין… והכל יודעים שאתה מחבבם, כי עין בעין אתה נגלה עליהם". הקרבה המיוחדת שהייתה בין ישראל להקב"ה בתקופת נדודי המדבר אפשרה לראות "עין בעין".
שנים רבות מאוחר יותר לאחר הקמת המדינה היה קל יותר לעין האנושית לזהות את התגלותו של הקב"ה בעולם. היה ניתן לשמוע את דפיקותיו של הדוד (הגרי"ד סולוביציק). התבוננות מתוך פרספקטיבה רחבה של ראיית הגלות הארוכה, על כל צרותיה, אפשרה לנו להבחין בשינוי הגדול שחל בעם ישראל מאז קום המדינה. כמה מיוסרים האנשים שאינם רואים במבטם הצר את האור הגדול, רואים את הצרות ומתעלמים מהישועות. הם סובלים, הם נאנחים, והצופים הרואים למרחקים מרימים את קולם: "נשאו קול" ו"יחדיו ירננו", כי מבט נכון על המציאות הוא גם טוב ומשמח וגורם לאדם אושר.
מאז שמחת תורה שבה החלה המתקפה האכזרית של חמאס על ישראל, שבעטיה נהרגו ונרצחו רבים, קשה לנו יותר להרים את הראש. אמנם לא ניתן להתעלם מההצלחות הכבירות שהיו לנו בגזרת לבנון ובהתקפה על איראן, אבל המורכבות בעזה גורמת לנו דאבון נפש ומרה שחורה. סבלם של החטופים זועק לשמיים, וגם החשש מהמשך המלחמה ותוצאותיה.
גם בשעות הקשות, אל לנו להתעלם מהמציאות המיוחדת שזכינו לה בדורנו. כיום, אין צורך בצופים שרואים למרחוק, אלא חיים אנו בתקופה של התגשמות חזון הנביאים. כל מה שנותר לנו זה רק להמשיך ולראות את המציאות מתוך רצף הדורות, ומתוך המבט הכולל להוקיר את המציאות העכשווית. ש"י עגנון מסיים את ההקדמה המיוחדת לקדיש שחיבר במילים הללו: "ונזכה ונחיה ונראה עין בעין, עושה שלום במרומיו הוא ברחמיו יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, אמן".
