הרבנית מיכל טיקוצ'ינסקי (עו"ד, ראשת בתי המדרש, המכללה האקדמית הרצוג)ספר דברים נפתח בדברי משה המכונים "ביאור" לתורה – "הואל משה באר". הדעת נותנת שישנו פער בין הטקסט עצמו לבין ביאורו, ואין זהות ביניהם. הביאור הוא שכבה מאוחרת לטקסט שהוא מבאר.
ייתכן שבשל המשמעויות העולות מכך, מיעט הספרי בערך המילה "באר" ופירש שמדובר בשינון ובחזרה, ולא בביאור ממש: "מי ששמע פסוק אחד ושכחו יבוא וישננו…לכך נאמר באר".
חסרון פירושו של הספרי הוא בכך שהוא חוטא למשמעות של המילה 'ביאור'. יתרונו בכך שהוא מסלק את העננה הרובצת מעל ההצעה שספר דברים הוא חריג בין החומשים: האם אלו דברי משה או דבר האלוקים.
אך רוב הפרשנים הבינו שביאור הינו פירוש ממש שנעשה מתוך היענות לצורך של הלומדים בתיווך בינם לבין הטקסט, צורך שנגרם בשל קיומו של פער בין הטקסט ובין לומדיו. הפער הזה יכול להתרחש מכל מיני סיבות. הסיבה הפשוטה ביותר יכולה להיות בעיה של שפה. כאשר שפת המקור אינה שפתו של הלומד והוא נדרש לתרגום. תרגום טוב מכיל לא רק את המשמעות הלקסיקלית הפשוטה של המילה במקורה, ועל כן הוא גם פירוש.
לדברי רש"י הביאור של משה היה תרגום: "בשבעים לשון פירשה להם". דרך זו של רש"י מספקת הסבר ומטשטשת את הפליאה, אך אינה מתיישבת עם המציאות: לא נראה שהקהל מולו עמד משה היה רב לשוני. את דעתו של רש"י ניתן להסביר באופן רעיוני ולומר שמשה נדרש לשבעים הפנים של התורה. משה ניסה למעשה להעמיק את דברי התורה באמצעות השפה. מלאכת התרגום חושפת אפשרויות מגוונות להבנת דברי התורה כפשוטם.
הרש"ר הירש הלך בדרך אחרת והציע שמדובר במתודה שונה, בחשיפת התשתית ההשקפתית שביסוד המחויבות לעולם של תורה ומצוות. לדברי רש"ר משה פנה באחרית ימיו לעיסוק בערכי המסורת. לא בפירוש התורה במובן הפילולוגי, הטקסטואלי או בדקויות לשון. משה עוסק בבניין התשתית הנחוצה לכל יהודי מישראל- המחשבה וההשקפה התורנית. בזה משה מבקש לחשוף את הסודות העמוקים ולגרום לכל יהודי ל"התחבר" לעבודת ה'.
רבינו בחיי הביא כהסבר 'על דרך המדרש' פירוש שונה: "הואיל משה באר… התורה נדרשת במ"ט פנים טהור ובמ"ט פנים טמא". לדבריו אלו, משה בספר דברים עובר למדיום אחר ושונה מזה שנהג בו במשך כל שנות המדבר [מדיום המדגיש את האמירה – "לאמור"]. בימיו האחרונים משה מתחיל במפעל התורה שבעל פה ובמלאכת הדרש והדרשה.
מבחינה תיאולוגית הצעתו קשה, ואולי משום כך הוא מגדיר אותה כדרש.
אולם הרב סולוביצ'יק התמודד עם הקושי הזה חזיתית והציע פתרון:
"מורה שספר דברים מהוה חפצא של תורה שבעל פה…" (רשימות שיעורים, יבמות).
הרב סולוביצ'יק מגדיר מחדש את מהותו של ספר דברים כסוגת לימוד השייכת לעולם התורה שבעל-פה! אלא, שמבחינת מקורה ומבחינה ביבליוגרפית- היא נמסרת בכתב על ידי הקב"ה למשה וממנו אל העם. היתרון העצום בפירוש הזה באשר הוא מציב את המתודולוגיה של תורה שבעל-פה, כמקושרת בעבותות אל התורה שבכתב. הוא מהדק את הזיקה בין הכתוב ובין הפרשנות, בין הנאמר ובין הנמסר בעל-פה, בין הפשט ובין הדרש והופך את כל אלו לתורת ה' תמימה. כל זה קיים לא רק בהיבט המחייב- המעשי, אלא גם בהיבט העיוני. הלמדנות היא חלק מן הגנוז בתורה שבכתב ממש.
בבסיס האפשרות העיונית הזו שמציע הרב סולוביצ'יק עומדת ההנחה שלמעשה, בסוף ימיו של משה, משה עצמו פונה לעסוק גם בתורה שבעל-פה כחלק מן התורה שבכתב.
הגרי"ז, דודו של הרב סולוביצ'יק, מתאר זאת אחרת. לפי דבריו, למשה היו שני 'כובעים'. הכובע של מוסר התורה. היינו, היות 'הספר הפתוח' לפני העם. והכובע הנוסף הוא הכובע של רב ומורה. בכובע הזה, משה חייב לא רק לומר את פסוקי התורה אלא גם לבארם (חידושי הגרי"ז קמב).
בתרגום ללשוננו, בפרשת דברים נחשפת לפנינו דמות משה אחרת וחדשה. כדי להבין את עוצמת הדמות הנשקפת אלינו מבין רסיסי חייו האחרונים של משה, צריך להבין מהי פרשנות. פרשנות מחייבת מפגש. היא מחייבת הבנה ברורה של הקשיים והצרכים של מי שעומד מולך. היא מחייבת את האדם לצאת מאיזור הנוחות שלו ולהפסיק להתגדר במילים ובטקסטים. במובן מסוים, מלוא כל הארץ פרשנות. כל מפגש אנושי מחייב מעשה פרשני. בכל מפגש אדם נדרש להבין ולהסביר לעצמו מהויות ולפרש את אשר הוא רואה או שומע. ובתחילת ספר דברים משה פוגש(!) את עם ישראל, דווקא לפני מותו. אם עד עכשיו משה 'אמר', מעתה הוא מבאר. אולי דווקא בערוב ימיו, עם התזכורת על היותו בשר ודם, משה חובר לעם ישראל שאותו הנהיג שנים רבות כל כך ומצליח לראות את הדברים מן הצד שלהם. והופך ממוסר ל- מורה.
(דברים תשעז)
