הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)פרשת שופטים פותחת בפרשיית מינוי הדיינים: "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, אשר ד' נתן לך… ושפטו את העם משפט צדק" (דברים ט"ז, י"ח).
אנו עומדים במפתנו של חודש אלול, תקופת ההכנה לקראת הימים הנוראים. מחשבת היהדות ראתה בהקמת מערכת השפיטה והאכיפה מטאפורה, שכשם שבכל עיר ישנם פתחים ושערים ושופטים שנצטוו לשבת שם, כך גם בנפשו של האדם.
ר' אלימלך מליז'נסק מביא בהקשר הזה את דברי הגמרא שעוסקת במוסר הפנימי שיש לכל אדם. הצדיקים – יצר הטוב שופטם, ואילו הרשעים – יצר הרע שופטם. ההסבר לפי ר' אלימלך הוא שאדם צדיק חי בחוויה מתמדת של ביקורת עצמית, של רצון בלתי פוסק לשיפור. לעומתו, הרשע עומד למשפט בפני היצר הרע שלו, והיצר הרע מאיר פנים, מחבק ומלטף ומראה כמה שכל מעשיו הם כדין וכשורה, כמה שהוא מושלם וצודק. תפקידו של היצר הרע הוא להרדים את האדם על משמרתו, וזאת על ידי ליטוף האגו של האדם.
הסבר אחר לפסוק הזה נמצא בספר "תורי זהב" של ר' בנימין מזלאזיץ. הוא מסביר את המילה "בשעריך" בתור יכולת ההבנה של האדם, ולאור זה הוא משרטט את תהליך קבלת ההחלטות של כל אחד. האדם משער בנפשו שדרך מסוימת היא נכונה, אבל בכל דילמה יש שני צדדים ועליו לשער בנפשו את שניהם, ורק אחרי ששני הצדדים מבוארים ובהירים לפניו, עליו למצוא את הדרך שתשלב ביניהם והיא כנראה הנכונה. אז יש לך את "שעריך", ההשערה הראשונה שעולה לך בראש. אבל אל תרוץ לבצע אותה, אלא תחכה שיגיעו גם השופטים וגם השוטרים. שתי המחשבות הבאות, שהראשונה תהיה מנוגדת לתגובה המיידית שלך, והשנייה תהיה הממוצעת ביניהן.
ב"מי השלוח", הוא עומד על הצורך של האדם להקפיד בכל מעשיו שיהיו מכוונים לתכלית הרצויה. הדרך לכך היא הצבת שופטים בכל השערים. כל הכניסות שקיימות באדם, כל הדרכים המובילות טובה אל פנימיותו, אמורות להיות שמורות היטב על ידי ההלכה, השופטת ומורה מה נכון ומה לא נכון. ומה קורה אם ההלכה לא נשמרת? לכך נועדו השוטרים, והם דברי האגדה, שבניגוד להלכה שאומרת טכנית מה כן ומה לא, האגדה חודרת אל תוככי ליבו של האדם ופועלת עליו מבפנים.
'ברכת אשר יצר' היא ברכה הנאמרת אחרי כל עשיית צרכים. בתלמוד נחלקו רב ושמואל בנוסח החתימה של הברכה, האם חותמים "רופא חולים" או כפי שנפסק "רופא כל בשר". רב ששת הוסיף "ומפליא לעשות" (ברכות ס', ע"ב). הנוסח שנקבע מלמד שאין מדובר בחולים, אלא ב"כל בשר", הפלא שייך גם לבריאים, ובלשון הרמ"א "שקושר דבר רוחני בדבר גשמי" (או"ח סי' ו').
ברכה זו משולבת גם בברכות השחר שאדם אומר בקומו. ההלכה קובעת כי קיים איסור לברך או לעסוק בדברי קדושה בנכוחות שתן או צואה. מקור האיסור בפסוק "כי ד' א-לקיך מתהלך בקרב מחנך… והיה מחניך קדוש ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" (דברים כ"ג, ט"ו). בעקבות כך נאמר בגמרא: "צואה עוברת… רבא אמר, אסור לקרות קריאת שמע.. 'והיה מחניך קדוש', אמר רחמנא וליכא…" (ברכות, כ"ד ע"ב-כ"ה ע"א).
הלכות מרובות בעניין צואה, שתן ודין מקום המטונף נלמדו מפסוק זה. הביזיון של צואה תלוי בין היתר בריח רע, ולכן "צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח" (או"ח, ע"ט, א'). או לכסות את הצואה כמצוות התורה "ויד תהיה לך…וכסית את צאתך". בנידון דידן כשהשתן או הצואה מכוסה בתוך השקית והריח אינו יוצא, מותר לחולה לעסוק בכל דבר שבקדושה (יומא, כ"ט ע"ב ל' ע"א, שו"ע או"ח, פ"ג, ובשו"ת ציץ אליעזר ח"ח, א' בסוף). לימוד תורה במקומות מטונפים נאסר בגמרא מדין "ביזיון מצוות" (ברכות, כ"ד ע"ב). האיסור של ביזיון נאמר דווקא כשניתן לעקוף את המקום המטונף או להפסיק בלימודו, אך כשמסיבה בריאותית החולה נזקק לקטטר או ליציאת מעיים מלאכותית בלי פתרון חלופי, לא שייך לאסור מדין ביזיון, הרי בדלית ברירה הוא עושה כך. בקטטר או באיליוסטומיה/קולוסטומיה, פתח מובנה בתהליך כירורגי המשמש ליציאות של המעי הגס דרך דופן הבטן, השתן או הצואה יוצאים כל הזמן בלי שליטתו של החולה, ואין לקבוע זמן פיזיולוגי של סוף עשיית הצרכים כמו אצל אדם בריא.
לאור הנ"ל מקוימת מצוות "והיה מחניך קדוש" במקרה זה, ולכן אין לפסול את תפילתו כתועבה, זאת על פי הגמרא "הנצרך לנקביו – אל יתפלל, ואם התפלל – תפילתו תועבה, אמר רב זביד ואיתימא רב יהודה, לא שנו אלא שאינו יכול לשהות בעצמו, אבל אם יכול לשהות בעצמו – תפילתו תפילה" (ברכות, כ"ג ע"א). הלכה למעשה כתבו הפוסקים שחולה זה יכול לברך ברכת 'אשר יצר' למשל לאחר החלפת השקית המלאה או לאחר שחש עשיית צרכיו לתוך השקית (שו"ת ציץ אליעזר ח"ח, א').
