מערכת שבתוןפרופ' אבינועם רוזנק
פרופסור חבר באוניברסיטה העברית, חינוך יהודי ומחשבת ישראל
הרב אברהם יצחק הכהן קוק נולד בט"ז באלול תרכ"ה -1865 בגרייבה ונפטר לפני 90 שנה בג' אלול תרצ"ה – 1935 בירושלים. הוא היה גדול הרבנים הציוניים שחיו במאה ה־20 בארץ ישראל. הציונות המודרנית הייתה עבורו בסיס עמוק של יצירתו ההלכתית, המדרשית, הפיוטית, הקבלית וההגותית. תחילת רבנותו (בסוף המאה ה־19) בזיימל ובויסק, ועם עלייתו ארצה ב־1904 היה לרבה של יפו ומושבותיה. הוא 'נתקע' באירופה ב־1914 (עת נסע לוועידת אגודת ישראל להביא לשם רוח ציונית), ונשאר באירופה לאורך המלחמה, בתחילה: בסנט גלן שבשווייץ ולאחר מכן ברבנות בלונדון. הוא שב ארצה ב־1919, היה לרבה של ירושלים, הקים את הרבנות הראשית לישראל והפך מ־1921 לרב הראשי הראשון.
הרב קוק ידע להאזין; הוא היה רגיש לתנועות שברוח. הוא חשף את הטמון מעבר לכיסוי ול'חיצוני'. הוא היה קשוב לנקישות התגלותו של הקב"ה בהיסטוריה הכלל האנושית שבה כרוכים חיי יהודי העולם וישראל. הוא כתב (ב־1918 – בסוף מלחה"ע הראשונה) שבעלי רגש ורוח רגישה חייבים לזהות את התקופה כ"אתחלתא דגאולה" (אגרות, ג, קנח). הוא הכתיר את הרצל כ'משיח בן יוסף' בהספידו אותו (ב"המספד בירושלים").
ואולם, תמונת עולמו לא הייתה 'ורודה' ו'פנטסטית'. הוא זיהה ניגודים וסתירות במציאות. אם ניגודים אלה – בדומה מאוד לרוחות הנושבות בזמננו – עוררו ברבים את התחושה שעליהם להכריע לכאן או לכאן – 'הלנו אתה או לצרינו' – הרב קוק שלל דינמיקה זאת. הוא דחה את הדיכוטומיה החונקת. הוא תבע להקשיב לניגודים ככוחות לעומתיים שֶׁמּוּנָעִים מאותו כוח אלוקי. הוא היה בעל תפיסת 'התגלות מתמדת' של הקב"ה בהוויה. מה שהחרדים ראו אפוא כאירועים שליליים שיש לדחותם – הוא ראה כסימנים לנוכחות ורצון הבורא המתגלה בהיסטוריה.
הרב קוק ראה ב'חרדים', 'החילונים הציונים' וב'ליברלים היהודים' שוחרי האוניברסליות כשלושה קודקודים, שלושה כוחות ש"יהיו שולטים בנו בכל מילואם וטובם, במצב הרמוני מתוקן". הם מבטאים – כאשר המתבונן רואה לעומק ובאהבה – את 'הקודש', 'האומה' ו'האדם' (אורות). לא ניתן לנתקם זה מזה גם אם הם נוגדים זה לזה.
אך הוא לא היה תמים; נפשו התרוצצה. הוא הבין שאור וחושך משמשים בערבוביה; ידע להתפעל עד דמעות מחלוצים המצמיחים חיים בארץ ישראל הצחיחה שננטשה אלפי שנות גלות; על יכולתם לנהל משק, להפרות ולהפריח שממה; הוקיר את ההשכלה שלוותה את תבונתם. אך באותה נשימה גם ביקרם. כך בכותבו (משנת תרע"ב) על חשיבות העבודה העברית (אותה ראה כ"מלאכת קודש"), זיהה שחוסר התפתחותה נובע לא רק מיוקר מחירי הפועל העברי וניידותו, אלא גם מחילול הקודש שבחלוצים, המביאם להיות "מלאים עקשנות שלילית והנהגה של גסות נגד כל היותר קדוש" (אגרות, ב, סג-סד).
הוא גם היה תקיף והתנגד למה שנראה לו 'חילול הקודש' עד כדי קריאה כאובה ל"מלחמת אחים" (סביב סוגיית השבת). ואולם באותה נשימה הזהיר: "סוף כל סוףף הנני מכריז בגלוי שנדע אשר למלחמת 'אחים' אנו נגשים. על אחינו ולא על אויבינו" (אוצרות הראיה, ד, 94). כך גם התרוצצותו הפנימית בהספדו הידוע לאנשי השומרף שראה בחילוניותם דבר הממית את רוח האומה מכאן ובאותה נשימה טען בזכותם; זכות, שעולה על כל זכויות שומרי ההלכה.
הוא היה אפוא מורה גדול של "תורת אחדות ההפכים" שנטועה בהלכה, בקבלה, בחסידות ובכתבי המהר"ל. ככזה, ידע הרב קוק לזקק מהניגודים את שורשם; לעמוד על הרוח הפנימית של ההפכים; הוא תבע רגישות של מתבונן המאזין לגלי הרוח טרם התגבשו למאבקים פוליטיים רועשים.
הרב קוק זיהה בחילוניות החלוצית תנועה רוחנית גבוהה, וראה במרד נגד הדת תנועה ברוח שאינה מוכנה להסתפק בקטנות רוחנית נורמטיבית יבשה. טריקת דלת בית המדרש של הציונות החילונית (והרב קוק בשבתו ביפו היה מוקף דמויות כי"ח ברנר) הייתה טריקת דלת שיש בה הדהוד קולו של משיח. הוא זיהה קולות נבואה; דיבר כנביא; היה מרותק ל"נשמות דתוהו" של האידיאליסטים הציונים החילוניים שהעזו להרוס מבנים צרים; נשמות אלה – אמר – "גבוהות הן מנשמות דתיקון [של היישוב הישן]" (אורות, זרעונים).
זוהי דמות שיש בה להורות דרך בהתמודדותנו עם מאורעות השעה; מאורעות, שרבים מבקשים להופכה למלחמת הכל בכל ולציירה כקטבים, שסופם ניתוק וחורבן. משנתו של הרב קוק תובעת עמוד שדרה ברור כמו גם הקשבה, רגישות ואהבה; ולדחות כל תחושה שניתן להסתדר רק עם הדומים לנו – ושילכו האחרים 'לכל הרוחות'. הרב קוק ידע לזהות בכל אותם 'אחרים' שאינם 'שלומי אמוני ישראל' נקודות אמת, כאב, חכמה וחיים, ואלה פזורות בכל מקום. לדידו של הרב קוק, היעלמותם של 'האחרים' היא פגיעה בנוכחות השכינה – פשוטו כמשמעו – המגולמת ב'כלל ישראל' בעולם.
