סא"ל הרב אודי שורץ, ראש ענף ההלכה, הרבנות הצבאיתבשנתיים האחרונות הוזכרה כאן בטור הזה מספר פעמים ההלכה העוסקת בחילול שבת במלחמה: "עד רדתה – ואפילו בשבת". מקורה של הלכה זו בפרשת השבוע – פרשת שופטים, ועל כן נייחד הפעם את הדברים ליסודה ולשורשה.
התורה אוסרת לכרות עצי מאכל במלחמה, ומצווה להשתמש לצורכי המצור בעצי סרק, שאינם מניבים פירות: "רַק עֵץ אֲשֶׁר תֵּדַע כִּי לֹא עֵץ מַאֲכָל הוּא אֹתוֹ תַשְׁחִית וְכָרָתָּ, וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ". רש"י במקום מסביר: "עד רדתה – לשון רידוי, שתהא כפופה לך"; ואילו הרשב"ם ורבי יוסף בכור שור מסבירים: "עד רדתה – עד רדת חומותיה, כדכתיב עד רדת חומותיך הגבוהות והבצורות".
מן ההגדרה הזו – עד לרידוי או עד לירידת החומות, למדו חז"ל גם על ההיתר להילחם בשבת. התלמוד הבבלי במסכת שבת (דף י"ט) מצטט את התוספתא בעירובין, שם למדנו: "אין צרין על עיירות של נכרים פחות משלשה ימים קודם לשבת, ואם התחילו – אין מפסיקין. וכן היה שמאי אומר: עד רדתה – אפילו בשבת". החידוש על פי גרסה זו בבבלי הוא חידוש די מצומצם, ולפיו אם כבר התחילו במצור או במבצעי צבאי, ואין אפשרות לעצור בעיצומה של המערכה, מותר להמשיך להילחם גם בשבת.
עם זאת, בתלמוד הירושלמי (שבת, א' ח') הוסברה אותה הלכה באופן מרחיב יותר: "אין מקיפין על עיר של עכו"ם פחות מג' ימים קודם לשבת; הדא דתימר במלחמת הרשות. אבל במלחמת חובה אפילו בשבת… וכתיב 'עד רדתה' אפילו בשבת". על פי התלמוד הירושלמי, ההיתר להמשיך במלחמת הרשות שהחלה שלושה ימים לפני השבת – כלל אינו צריך מקור. הדרשה "עד רדתה" באה כמקור לכך שבמלחמת חובה, שהיא מלחמת מצווה לעזרת ישראל מיד אויביהם – מותר לפתוח במלחמה אפילו בשבת. הרמב"ם (שבת, ב' כ"ה) הזכיר בעקבות התלמוד הירושלמי את ההבדל שבין מלחמת מצווה ומלחמת רשות, והטור (אורח חיים, רמ"ט) הביא את הדברים להלכה באופן מפורש, וקבע: "אבל מלחמת מצוה מתחילין אפילו בשבת".
השאלה הנשאלת מאליה היא מדוע צריכים היו חז"ל לחדש היתר מיוחד להילחם בשבת מדין "עד רדתה", ומה בעצם כלול בהיתר הזה. הרי אם מדובר על פעולות הנחוצות לצורכי הצלת חיים ופיקוח נפש, פשוט וברור שמותר להתמיד בהן גם בשבת, גם בלי החידוש בדין "עד רדתה". ולעומת זאת, אם מדובר על פעולות שאין בהן פיקוח נפש, באמת לא ברור כיצד יותר לבצע אותן בשבת, ומדוע לא יידחו למוצאי שבת?!
למיטב ידיעתי, הראשונים מפרשי התלמוד לא התייחסו לשאלה זו, אך מרבותינו הראשונים דן בה בפירוש רבי יצחק בר ששת, והוא מסביר (שו"ת הריב"ש, ק"א): "וההיא דאין צרין… יש בה התר אחד מיוחד שאם התחילו אין מפסיקין ומחללין את השבת לכל צרכי המצור ואפילו שלא מפני הסכנה, כמו שבא הקבלה עד רדתה ואפילו בשבת". הריב"ש קובע מפורשות שהיתר "עד רדתה" חורג מעל ומעבר לגדרי פיקוח נפש. לדבריו, מותר לעשות את כל הדרוש לצורך המלחמה, גם בדברים שמניעתם אינה כרוכה בסכנה כלל ועיקר. דברים דומים כתב גם בחידושי השפת אמת על הש"ס במסכת שבת שם, והבהיר שאפילו אם אין סכנת חיים, אך העצירה בשבת תפגע במטרות המלחמה – מותר להמשיך ולהילחם גם בשבת.
הרב שלמה גורן זצ"ל חיבר מאמר ארוך ומקיף במיוחד שכותרתו "לחימה בשבת באספקלריא של ההלכה". במסגרת אותו מאמר ערך הרב הרב גורן מחקר היסטורי מקיף על מלחמות ישראל בשבת, ובתוך דבריו התייחס גם ליסוד ההלכתי בעניין "עד רדתה". הוא אינו מצטט את הריב"ש והשפת אמת, אך מבאר את העיקרון באופן דומה, וכותב: "והנה מכל זה מתברר עיקרון חשוב, שהיתר הלחימה בשבת אינו מתבסס על היתר פקוח נפש הדוחה שבת, כפי שרגילים לחשוב, אלא על היתר מיוחד המיועד אך ורק ללחימה, והנשען על דרשת שמאי הזקן בבבלי, בירושלמי, בתוספתא ובספרי מהפסוק 'עד רדתה' – אפילו בשבת. שהרי היתר פקוח נפש הדוחה שבת אנו למדים למסקנה מהמקרא 'וחי בהם' – ודרשו חז"ל ולא שימות בהם… ואם בלחימה יש תמיד בעיית פקוח נפש, למה אנו זקוקים לדרשה אחרת עבור היתר לחימה בשבת מ'עד רדתה', נלמד גם אותה מ'וחי בהם'?! אלא בודאי שהיתר מיוחד בא להשמיענו שמאי הזקן בדרשתו, שהלחימה עצמה דוחה שבת בתור מצווה כשלעצמה".
אם כן, הרב גורן סבור שלפנינו הגדרה הלכתית חדשה, המחייבת להתמיד במלחמה ולחתור לניצחון: עד רדתה – ואפילו בשבת. במקרים כאלה אין מחשבים חישובי פיקוח נפש והצלת חיים, אלא חותרים לניצחון במערכה בכל מחיר.
השאלה המרכזית שהולכת ומלווה את הפסיקה ההלכתית בצה"ל לדורותיו, ובאופן מיוחד בשנתיים האחרונות מאז פרצה מלחמת 'חרבות ברזל', היא עד היכן ניתן להרחיב את ההיתר הזה, והאם באמת הותרה כל פעולה צבאית, גם כזאת שאפשר היה לדחות אותה בקלות לימות החול. אנחנו ברבנות הצבאית עסקנו בזה הרבה בעל פה ובכתב, ועל כך יש להרחיב בעזרת ה' בהזדמנויות אחרות.
