הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)חודש אלול השנה, כמו חודש אלול בשנה שעברה, ידרוש מאיתנו לשלב בין העיסוק בתשובה האישית־הפרטית ובין התשובה הלאומית־הציבורית. תפילותינו ישלבו בין התפילה על עצמנו, משפחתנו והמעגל הקרוב שלנו, ובין התפילה להצלחת מדינת ישראל: לסיום מהיר של המלחמה בניצחון, לשמירה על חיילי צה"ל לבל ייפגעו, לשחרור החטופים ולחזרה מהירה לשגרה.
צה"ל החל את המערכה לכיבוש עזה בפעם השנייה במלחמה. עומס האירועים במלחמה הנמשכת כמעט שנתיים מקשה לזכור את מהלכיה, במיוחד את אלו שהתרחשו בתחילתה. חשוב לזכור את האירועים ולהפיק מהם את הלקחים הנכונים לעתיד. המערכה הראשונה לכיבוש עזה וצפון הרצועה החלה בשבוע הרביעי למלחמה. לאחר שצה"ל פינה את מרבית אוכלוסיית הרצועה, הסתערו עליה חמש אוגדות בעוצמה רבה, כיתרו אותה מכל עבריה, הטילו מצור ומנעו הכנסת דלק ואספקה לעיר.
המהלומה הקשה, הכתר והמצור פעלו את פעולתם. פחות משלושה שבועות לאחר תחילת המערכה היה חמאס, שהופתע מעוצמתה, נתון במצוקה; מלאי המזון שלו הלך ואזל, וללא דלק למערכות האוורור של המנהרות לא יכול עוד להסתתר בהן ונאלץ להיחשף מעל פני הקרקע. זוהי הסיבה שהביאה אותו, באמצעות פטרונו הקטארי, למהלך להפסקת אש ולשחרור חטופים. במהלך זה שוחררו 125 חטופים, כמחצית מהחטופים, תמורת שחרורם של 240 מחבלים, מבלי שצה"ל נדרש לסגת מן העמדות שאליהן הגיע. נקווה שגם ההתקפה הנוכחית תיצור את התנאים להשבת שאר החטופים במהרה.
עשרה ימים (17.7.23) לפני תחילת המערכה הראשונה בעזה צייץ אחד השרים לשעבר ממפלגת העבודה: "מצור מלא על עזה! לא מים, לא חשמל, לא מזון. כמו על ביירות 1982. מים לדרום הרצועה – רק תמורת החזרת הילדים והנשים החטופים. מהלך הומניטרי רחב – רק תמורת השבת כל החטופים. אסור לוותר גם אם ביידן ילחץ".
היינו מפקדים צעירים בזמן המצור שהטיל צה"ל על ביירות במהלך מלחמת "שלום הגליל". גם שם הביא המצור להכרעה. במשך שבעה שבועות תקפה ישראל את העיר מן הים, האוויר והיבשה; ניתקה אספקת מזון ומים, ניתקה את החשמל, כבשה את שדה התעופה וכמה פרברים דרומיים ומערביים. המצור גרם לכך שכוחות אש"ף שהתבצרו בעיר נאלצו לבסוף להיכנע ולעזוב את לבנון דרך הים. בכך למעשה הוכרעה המלחמה.
בניגוד לאמירות שמושמעות בחלק מאמצעי התקשורת, על ידי פרשנים, מצור אינו מנוגד לאמנת ג'נבה ולכללי הדין הבינלאומי. תקנות האג ואמנת ז'נבה הרביעית רואות במצור כלי לגיטימי וחוקי במלחמה. "מצור" הוא תחימה של שטח, בידודו ומניעת הגישה אליו וממנו, באופן היוצר אצל האויב מחסור והתשה במטרה להביאו לכניעה. האמנות קובעות כללים וסייגים, בעיקר ביחס לצרכים ההומניטריים של האוכלוסייה שאינה לוחמת. עם זאת, הן מטילות על האויב את האחריות להפריד בין האוכלוסייה ללוחמים, ובוודאי אינן מקבלות שימוש באוכלוסייה כ"מגן חי". כאשר מאפשרים לאוכלוסייה להתפנות מאזור הלחימה והמצור – המגבלות כלפי לוחמי האויב הנצורים אף מצטמצמות.
המצור על ביירות עורר דיון נרחב גם בעולם התורני, על אפשרות הטלת מצור במלחמה ובאילו תנאים ומגבלות. ראשיתו של דיון זה נמצאת בסוף פרשתנו: "כִּי תָצוּר אֶל עִיר יָמִים רַבִּים לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ לְתָפְשָׂהּ לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן… וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ" (דברים כ, יט-כ). כאשר יש צורך בלחימה על אויב המתבצר בעיר, התורה רואה במצור על העיר כדרך לחימה לגיטימית, אולי אפילו מועדפת על פני הלחימה המסוכנת בלב שטח בנוי וצפוף. מצור המביא לכניעה חוסך חיי אדם.
עם זאת, התורה קובעת מספר כללים מחייבים ומגבילים בעת הטלת מצור. בפסוקים אלה היא אוסרת על השחתת עצים. המפרשים דנו באילו עצים מדובר ובאיזה הקשר נאסר להשחיתם. כלל נוסף קובעת התורה כמה פסוקים קודם: חובת הקריאה לשלום לפני המלחמה – "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם. וגו'. וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ" (שם, פס' י).
ישנו כלל נוסף: לא לסגור את האויב מכל הצדדים, אלא להותיר פתח מילוט ולאפשר להתפנות מהעיר ומזירת הלחימה: "שנצטוינו כשנצור על עיר להניח אחת מן הרוחות בלי מצור, שאם ירצו לברוח – יהיה להם דרך לנוס משם, כי בזה נלמוד להתנהג בחמלה אפילו עם אויבינו בעת המלחמה" (הרמב"ן, שכחת העשין ה'). לגבי כלל זה דנו אם הוא חל רק במלחמת רשות או גם במלחמת מצווה, והאם מדובר בעיקרון מוסרי או טקטי: כאשר קיימת אפשרות בריחה, האויב ניצב בפני דילמה ואינו נלחם עד הסוף.
כלל נוסף מצאנו במדרש הספרי, ולגביו מובאות שתי דרשות שנראות כסותרות: "להילחם עליה" – ולא להרעיבה, ולא להצמיאה, ולא להמיתה מיתת תחלואים (ספרי שופטים קצט). כלומר, קיימת מגבלה על רמת ההרעבה במצור. אולם, בהמשך מובאת דרשה אחרת: "וצרת עליה" – אף להרעיבה, אף להצמיאה, אף להמיתה במיתת תחלואים (שם אות ר).
המפרשים ביקשו ליישב את הסתירה: ה"ספרי דבי רב" מבחין בין מלחמה יזומה על ידינו, שבה אין לגרום להרעבה, ובין מלחמה שנפתחה על ידי האויב – שבה מגבלה זו אינה קיימת. לעומת זאת, בעל "צרור המור" מפרש שההבדל הוא בין הלוחמים, שמצווה להרעיבם ולהתישם, לבין האוכלוסייה שהתברר לנו שהיא אינה לוחמת – שאין להרעיב אותה למוות (שם, פס' י).
לזכר אבי מורי ר' משה שנוולד ז"ל הכ"מ
