גלי התוכחה וגלי הקורונה

פרשות התוכחה, כמו מגפת הקורונה, באות בשני גלים. הגל הראשון הופיע בפרשת "בחוקותי", והשני מגיע בפרשתנו, כי תבוא. ומה בין הגל הראשון לשני? הקללות של פרשת "בחוקותי" קצרות יחסית (29 פסוקים), והן מסתיימות בפסוקי נחמה ורחמים, ואילו קללות "כי תבוא" מרות ורבות הן (53 פסוקים), והן מסתיימות באווירת נכאים. תוכחת פרשתנו נחתמת בעונשים קשים ללא מוצא: "וֶהֱשִׁיבְךָ ה' מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת… וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה".
מדוע יש סוף טוב לתוכחת ויקרא, ואילו הסיום של תוכחת דברים כה שלילי? הרמב"ן הסביר שתוכחת "בחוקותי" מתייחסת לחורבן הבית הראשון, ואילו זו של "כי תבוא" נאמרה על החורבן השני. לאור דבריו אפשר להסביר שהחורבן הראשון אירע בגלל עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, שתוקנו עד מהרה בגלות בבל. לעומת זאת, חורבן הבית השני נבע משנאת חינם, ורעה חולה זו לובשת ופושטת צורות שונות בתולדות עמנו, אך איננו מצליחים להשיל אותה מעלינו.
אולם נראה שכבר ברובד הפשט טמון הסבר להבדל שבין שתי התוכחות: הברכות והקללות שבפרשת "בחוקותי", נאמרו בלשון רבים, וכוונו אל כלל האומה כגוף קולקטיבי מאוחד, ואילו אלה של "כי-תבוא" נאמרו בגוף יחיד נוכח, משל היו מכוונות אל כל אדם בישראל כאינדיבידואל. התוכחה של "בחוקותי" חייבת להסתיים בטוב, כיוון שהיא מדברת על כלל ישראל, ולכלל ישראל יש ברית עם ה' והבטחה "כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב", ולכן הסיום הוא: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי". אולם פרשת "כי-תבוא" מדברת אל היחיד, או אל קבוצות וסוגי ציבור מסוימים, ולאלה אין כל ברית והבטחה מאת ה'. כל יחיד וקהילה ספציפית נדונים לפי הדין הראוי להם.
לא במקרה קראנו את הקללות של פרשת "בחוקותי" בשלהי האביב, כאשר הגל הראשון של הקורונה החל לדעוך, ונראה אור בקצה המנהרה. שלושה ימים לאחר שבת "בחוקותי" הודיעה הממשלה על פתיחת המשק וחזרה לבתי הכנסת. את קללות פרשת "כי-תבוא" נקרא השבת כאשר הגל השני של הקורונה ממשיך לדאות, ואין נהרה בסוף המנהרה.
גלי הקורונה וגלי הקללות דומים. הגל הראשון התאפיין בכך שהוא איחד את הכלל. כל אזרחי ישראל היו בסירה אחת, קיבלו הנחיות אחידות, רוח של אחדות נשבה בחברה ורבים נישאו על גלי ההתנדבות, האכפתיות והדאגה לאחר. הגל השני, לעומת זאת, מאיים להטביע אותנו בים של פרטיות ודאגה של כל אדם לעצמו וכל מגזר לצרכיו שלו. הגל הראשון התאפיין ב"איש את רעהו יעזורו", ואילו השני ב"איש לאהליך ישראל".
בתחילת השבוע אמר אחד משרי הממשלה שזה לגיטימי לגמרי שפוליטיקאים דתיים ידאגו לנוסעים לאומן, כמו שאנשי התרבות דואגים לאמנים והמסעדנים דואגים למסעדות. ואני לא באתי לחלוק עליו, אלא להוסיף שכאשר כל אחד אומר: "תחתי אני קודח" חור בספינה, לבסוף כולם טובעים ביחד (ויק"ר ד, ו).
כמה סמלי הדבר שהנסיעה לאומן הפכה להיות מעין סמל בולט של פולמוסי הגל השני. הנסיעה לאומן משקפת באופן מובהק את הלך הרוח הדתי החדש ששם דגש על החוויה האישית של האדם. תנועת החסידות התאפיינה מראשיתה בהדגשת הגאולה האישית של הפרט, חסידות ברסלב מבטאת קו זה במיוחד, והנסיעה לאומן מביאה אותו אל פסגתו. עוזב האדם את משפחתו, את קהילתו ואת ארצו, כדי לחוות חוויה רוחנית, להתקשר באופן אישי לצדיק ולקבל את ההתחייבות של רבי נחמן שידאג להוציאו בציצית ראשו מהגיהנם. הוא יתפלל שם בקהל אלפים, בשעה שבישראל יספרו כבני מרון את מניין המתפללים שלא יחרוג מהכללים.
אף אנו לא נוותר על משנת רבנו (הראי"ה), המדגישה עד כמה צריך כל אדם להיות מחובר לכלל ישראל ולדאוג לחברה כולה, שכן בכך יפתח צוהר בקצה המגפה, ובהיכללות באומה כולה טמון זרע הגאולה.
(כי תבא תשפ)