ד"ר יצחק קניגסברג דור נוחלי הארץ שהתבשרו על מותו הקרוב של משה, חששו שלא יהיה נביא שיביא אליהם את דבר ה'. הקב"ה הרגיעם: "נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ". הנבואה בעם ישראל החלה עם משה אדון הנביאים, ופסקה עם פטירת אחרוני הנביאים חגי, זכריה ומלאכי כאלף שנה אחר כך, בתחילת תקופת בית שני.
הגר"א והרב קוק תולים את הפסקת הנבואה בהתרחשות נוספת שהייתה באותו הדור – ביטול יצר עבודה זרה. לטענתם, הפחתת הכוחות הרוחניים בצד השלילי (עבודה זרה), כרוכה בהפחתת הכוח הרוחני בצד החיובי (הנבואה), וזה היה הבסיס לעליית קרנם של החכמים, עד שחז"ל קבעו: "מיום שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים. אטו חכם לאו נביא הוא? הכי קאמר: אף על פי שניטלה מן הנביאים, מן החכמים לא ניטלה" (בבא בתרא יב',א').
את דברי הגמ' נוכל לפרש כך: הברכה השנייה בברכת הכוהנים: "יאר ה' פניו אליך ויחונך", מתורגמת כ "השראה" – כיכולת לקבל ולפענח מסרים ללא חשיבה רצונית. מה שמאפיין אותה, זו העובדה שהיא מופיעה במהירות רבה. בפילוסופיה של עמנואל קאנט, הבנת המסר שמקורו "בהשראה" נתפשת כאחד הכישורים השכליים היסודיים ביותר, בדומה למה שמזוהה בפרשנות המקרא כ "ויחנך".
מה היא המתכונת של נבואת החכמים השונה מזו של הנביאים?
בפסוק המסיים את מעשה הבריאה נאמר: "וַיְבָרֶךְ אֱ-לֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱ-לֹהִים לַעֲשׂוֹת". הקב"ה מבקש מאתנו לעשות להמשך פיתוח העולם, והוא מבטיח עזרה על ידי שליחת מסרים אלוקיים – נבואיים לחכמים העוסקים במלאכת עשייה זאת.
נביא את דבריהם של מדענים דגולים שהעידו שתגליותיהם באו להם בהשראה – הארה חיצונית ייחודית:
קרל גאוס – אחד מגדולי המתמטיקאים כתב: "מאז ארבע שנים כמעט שלא עבר שבוע בלי שעשיתי ניסיון זה או אחר להתיר קשר זה, אך כל החיפושים וכל המאמצים היו לשווא. לבסוף לפני ימים מספר הצלחתי, אך לא בזכות החיפושים אלא בחסדו של אלוקים בלבד. הייתי אומר: כאשר יהלום הברק, כך נפתרה החידה".
אלברט אינשטיין מספר שתגליתו הגדולה בתורת היחסות הכללית הגיעה אליו כחזון וכהארה, "כאחד הרגעים הכי נפלאים והמיוחדים ביותר של חיי".
זאת כנראה המתכונת של הנבואה המצויה אצל החכמים, השונה מזו שהייתה אצל הנביאים.
(שופטים תשעט)
