הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)"בחזית המסגד הגדול עמדו ארבעה מקבצי נדבות. אדם אחד יצא מן המסגד ונתן להם נדבה. 'קחו את המטבע הזה וקנו לכם מה שתרצו', אמר להם האיש. 'אני יודע מה נעשה', אמר הקמצן הראשון שהיה פרסי. 'עם המטבע הזה נקנה אנגור, ואותו מחלוק בינינו'. 'לא!' אמר הקבצן השני בערבית 'אני רוצה שנקנה עם המטבע הזה עינאב'. 'בשום פנים ואופן לא!' אמר הקבצן השלישי שהיה טורקי. 'לא אנגור ולא עינאב, נקנה אוזום'. מקבץ הנדבות הרביעי היה יווני, וגם הוא לא הסכים עם חבריו: 'לא! מה פתאום, מה שאני רוצה זה סטפיל!' וכך התווכחו והתווכחו, והנה בלי לדעת כולם ביקשו את אותו הדבר, אבל כל אחד ביקש אותו בשפתו שלו: כולם ביקשו ענבים. אשכול ענבים נאה, שבו יוכלו לשבור את רעבונם ולהרוות את צימאונם" (מתוך: סיפורים פילוסופיים לילדים).
לפעמים התקשורת בין בני האדם משתבשת רק בגלל בעיות של שפה. המילה תקשורת מתייחסת לכל מה שאנו עושים כדי להעביר מסר לאחרים: אנחנו מדברים, מביטים, נוגעים וכותבים. כל אלה הן פעולות שנועדו ליצור קשר עם אנשים אחרים. על פי הסיפור לעיל, אם כולנו נדבר יום אחד באותה השפה – בעיות התקשורת בין בני האדם ייעלמו. אבל האם באמת כל הריבים בינינו נובעים רק מהעובדה שאנו דוברים שפות שונות?
כדי לענות על שאלה זאת אבקש להביט במודל הזוגיות של סבא וסבתא שלי, זיכרונם לברכה. מודל זה אפיין זוגות רבים באתיופיה, אך כבר בדור של הוריי היה ניתן לראות שהתרחש שינוי בדפוס של זוגיות. הזוגיות של סבא וסבתא שלי יכולה לשמש עבורנו אידיאל כיצד עשויה להיראות הזוגיות היהודית-ישראלית במרחב המשותף במדינת ישראל.
סבא עסק בקבלה ובספרות הקודש, היה סופר סת״ם, כתב וחיבר ספרים, ובמקביל עמד בקשר עם הנהגות הן יהודיות והן לא יהודיות באזורים שונים. דמותו הייתה רוחנית, נישאת, כאדם שראשו בשמיים. משכין שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו. מנגד, סבתא שלי הייתה אשת אדמה, מעשית וחרוצה. היא מילאה תפקידים חיוניים בכפר: שימשה מוהלת, מיילדת, אשת עבודה שלא פחדה משום דבר, גם לא מנחש במחסן התבואה. היא החזיקה את הבית מבחינה חומרית והייתה ה"חומה" ששמרה עליו.
השילוב ביניהם, סבא כרוח וסבתא כחומר, יצר זוגיות שבה, למרות השוני הגדול באישיותם, הם השלימו זה את זו. הם לא דיברו באותה "שפה אישיותית", ודאי היו ביניהם חילוקי דעות, אך תמיד מתוך תודעת כניעה והבנה שיש משהו נעלה מעליהם – ה' (איגזיאבהר). אני זוכר כיצד סבתא שלי הייתה מבשלת אוכל ולא טועמת כלום עד שסבא שלי הגיע. ברגע שהוא הגיע, היא הגישה לו והוא לא טעם עד שהיא טעמה. הפך להיות סוג של שפה ביניהם, ריטואל של הערכה הדדית.
מנקודת מבט חיצונית, חוקרים אירופיים אולי היו מגדירים זאת כתרבות "פטריארכלית", "פרימיטיבית" או "שוביניסטית". אבל מי שמביט מבפנים רואה את יחסי הכוחות כפי שהיו באמת: חלוקת תחומים ברורה, שבה לסבתא היו סמכויות מוחלטות למשל בברית מילה, בלידה ובמרחב הנשי – תחומים שסבא כלל לא העז להתערב בהם. כפי שאמר ד״ר חיים פרי: דווקא בתוך המסגרת הדתית של יהדות אתיופיה יש ממד עמוק של פמיניזם מעשי. הבנת השוני והכרת גבולות האחר יצרו זוגיות של השלמה, ולא של מאבק. מתוך ענווה, הם ראו בשוני ברכה כמו פאזל שבו חלקים שונים יוצרים שלם.
מסבא וסבתא שלי למדים שגם אם כולנו נדבר באותה שפה, בעיות התקשורת לא ייעלמו. הסכסוכים בין בני אדם אינם נובעים רק מהבדלי שפה, אלא בעיקר מאגו, חוסר כבוד הדדי, חשדנות וזלזול.
נדמה שככל שאנו חיים יחד יותר שנים, מעל 70 שנות עצמאות, אנו אמורים להבין זה את זה טוב יותר. אך במציאות אנו מודעים יותר ויותר לפערים: בין ימין לשמאל, דתיים לחילונים, ותיקים לעולים, ספרדים לאשכנזים, שחורים ללבנים. השאלה היא: כיצד אנו מתמודדים עם הפער הזה? האם נפתח שיח של חשדנות, האשמות ופחד, או שנאמץ שיח של גאולה, כבוד וענווה?
מודל הזוגיות של סבא וסבתא שלי אינו רק סיפור אישי, אלא שיעור עמוק לחברה שלנו. הוא מלמד אותנו כי דווקא מתוך הכרה בשוני, מתוך ענווה והשלמה, נוכל לבנות אמון ולהיות שותפים זה בזה. בחודש אלול, זמן של חשבון נפש, אולי נוכל לקחת משהו מן הרוח הזו להיות פחות עסוקים בהאשמות ויותר בבנייה משותפת, כדי שהחברה הישראלית תצעד קדימה מתוך כבוד, אמון ותקווה.
